אורות הקודש-אורות של מודעות 7
שיל"ת
"לפעמים אדם צריך להתישב בדעתו, שלא להיות רדוף תמיד מחובת המעשה והתלמוד, אלא ליתן לעצמו הנחה וריוח, כדי שתתעלה נשמתו בעצמה, ותתרחב בטיולה הפנימי, בלשד החיים האצורים בתוך כל המעשה והתלמוד, בתוך כל העבודה והתפילה. ואחרי שביתה כזאת, שקדושת שבת יש בה, מתאמצת הנשמה לשוב ברוב כח לעבודה רוחנית ומעשית, שכל פרטיה יהיו רעננים, יונקים ממקור החיים של הדעת המלאה, מוארה באור החיים."
(שער "טהרת מידות הנפש" סימן ל"ד)
"לפעמים" - לא תמיד חס וחלילה – צריך (!) להפסיק לעשות, ללמוד, לעבוד ולהתפלל. זו צריכה להיות הפסקה מודעת, לא סתמית. "אדם צריך להתישב בדעתו" . לימוד גדול יש כאן – כשעולם העשיה, העולם הגלוי, הוא עולם ה'נפש' (גופנפש), נמצא בשביתה מתרחשים דברי חשובים. תחשבו על עץ שמשקים אותו. כשנגמרת פעולת ההשקיה, המים עולים בצינורות הפנימיים של העץ מעצם התהליך הטבעי של הבריאה. פנימיות הצמח מעלה את המים עד לאחרון העלים בצמרת האילן. בתהליך זה אין לגורם החיצוני השפעה. כך בחיי-אדם- העשיה, הלימוד, העבודה והתפילה, הם פעולות בחיים החיצוניים שאמורים "להשקות" את מקומות-החֶסֶר בחיי-אדם. אפילו על התפילה, אומרים חז"ל במדרש, שהיא "לצרכיו של אדם". כלומר, אדם מתפלל כשחסר לו משהו. ההיפך מזה הוא 'לומר שירה'. להלל יה בתודה והודיה- זו אינה מהות התפילה.
על כן, כשכל הפעולות הללו "מתישבות" ולא פעילות, אז מתחילה התרחשות בעולם הפנימי, הנסתר, הוא עולם ה'נשמה'. להתרחשות פנימית זו יש שם והוא: 'משמעות'. הרב קוק מתאר את בקיעת המשמעות מקליפת המעשה כך: "...אלא ליתן לעצמו הנחה (מנוחה) וריוח (רווחה), כדי שתתעלה נשמתו בעצמה ותתרחב בטיולה הפנימי"
המעשה עצמו הוא רק הכלי החיצוני. הוא הפעולה בעולם הגלוי, אבל הוא מכיל בתוכו משמעות שבעצם רק כדי לקבל אותה, נעשה המעשה. בלשונו של הרב קוק המשמעות היא " לשד החיים האצורים בתוך כל המעשה והתלמוד, בתוך כל העבודה והתפילה" תארו לעצמכם שמשקים צמח אשר גומתו המושקעת מכוסה שכבת טיח והמים אינם מחלחלים כלל. מתחת לשכבה האטומה זועק השורש, וכל הצמח איתו, למים חיים – ואַיִן. כך האדם, עושה בעולם הגלוי הרבה מעשים: זָכָה – תבוא משמעות ותפריח את חייו, לא זכה – יכבה נרו, הוא נשמתו, אט אט, ורק נפשו תמשיך להתרוצץ לעייפה ותתלונן על חוסר סיפוק ושיעמום.
משמעותו של יום השבת הוא בדיוק זה, אבל לא כאן המקום להרחיב. אציין רק שהרב הֶשֶל ביטא את אותו רעיון באומרו שיום השבת אינו יום של TO DO אלא יום של TO BE .
מניסוח הדברים כך: "ואחרי שביתה כזאת, שקדושת שבת יש בה..." נמצאנו למדים שאמנם יום השבת כולו שובת מן העשיה למלא את החסר, אבל גם ביום חול רצוי לשבות מן העשיה ולחוות את המשמעות. בזמן שעובר, יש ליצור אפשרויות חומריות אשר באמצעותן יווצר חיבור למשמעויות רוחניות.
"ואחרי שביתה כזאת, שקדושת שבת יש בה, מתאמצת הנשמה לשוב ברוב כח לעבודה רוחנית ומעשית, שכל פרטיה יהיו רעננים, יונקים ממקור החיים (מבורא העולם) של הדעת המלאה (במשמעות), מוארה באור החיים (אורו של היום הראשון שסילק את החושך והחל תהליך של יצירת גן-עדן)."
מובן לא?
בחרתי בקטע זה כי היום ראש חודש אלול. שדורשים אותו: אני לדודי ודודי לי. ("אני" זו - נשמתי, "דודי" הוא האהוב של הנשמה, יהוה, שהיא "גזורה מגיזרת כבודו", כלומר היא וההויה שבראה את העולם זהים במהותם)
אדם שרוצה לישם את המשמעות הרוחנית הטמונה במדרש-שֵם זה מבין שבחודש זה עליו לאפשר לנשמתו - לרמת המודעות הגבוהה הזו שיודעת ליצור פשרה ושלום בחיים – להתרחב בטיולה הפנימי אצלו, במודעות שלו. ומצד שני - לצמצם את טיולה הפנימי של הנפש שלו שרואה רק צרכיה ומתגוננת כל הזמן מעצם טבעה ומהותה.
וכך אפשר יהיה יותר לסלוח לאחרים ולעצמי, להפיל מחיצות בין אנשים ועמים, להתקרב עוד קצת אל מהותו הראשונית והאמיתית של העולם שהיא "עדן"- עדינות ולא תוקפנות, שלום ולא מלחמה, אחדות של ניגודים ואהבה!
שבת שלום וחודש נפלא
שלכם
מירה
