אורות הקודש אורות של מודעות 5
שיל"ת
"אם נפשך תובעת ממך תמיד את הגנוז ואת החבוי, את הנעלם והנסתר, הנשגב, אל תצטער אם יעלם ממך לפעמים א י ח ו ד ה ח ב ו י ו ה ג ל ו י...ואם הלב יהמה, והנשמה כמהה לחשוק צפונות...אל ירע לבבך, אל תקל בעיניך עבודת קדשך, עבוד ועבוד בעולם אשר שעריו נפתחים לפניך...וסוף הכבוד הגדול לבוא, השערים יפתחו...יתאחדו העולמים, יתמזג הגלוי והנסתר, תתאחד הגוויה והנשמה, יתקשרו האורות והכלים, ומתיקות נעימה, עונג פנימי חסין ומאוד נעלה, יחשפו במקורה של התעלסות הנשמה..." (שער "איחוד הנסתר והניגלה" סימן כ"א)
לכבוד ט"ו באב בחרתי את המשפטים דלעיל.
"איחוד החבוי והגלוי" קשור מאוד למהותו של ט"ו באב. תאריך זה מציין את 'אחדות הניגודים' כדבר הכי טוב שיכול להתקיים בעולם האנושי. זאת אנו לומדים מן הכתוב בסוף מסכת 'תענית'.רבן שמעון בן גמליאל אומר שאחד משני הימים הטובים ביותר בלוח השנה העברי הוא חמישה עשר (ט"ו) באב (יחד עם יום הכיפורים) וחכמים שונים מביאים, כל אחד מקרה אחר, מן ההיסטוריה של עם ישראל שבו התקיים, בסופו של דבר, מצב כזה.
החיים על פני האדמה הם חוויה של פירוד פיסי מכל דבר שנברא. האבן, הפרח, בעל החיים ובן-אדם אחר אינם מחוברים באופן פיזי. על פניו זהו עולם של שונות, ניגודים ופירוד. עולם ה'גופנפש'. אבל חוויה מאוד משמעותית בחיים היא הכמיהה לאחדות המתעלה מעל הפירוד. מצב כזה הוא חיבור מעבר לנתונים של עולם החומר הגלוי. הוא חיבור רוחני-אנרגטי בין הגופים הנפרדים וכל אדם מטבע נשמתו (לא נפשו) מרגיש את הרצון הזה.
הכמיהה להתחבר לטבע, לבעלי חיים, לאנשים, ולחיות בעולם שאין בו ניצול של החלש וחוסר התחשבות בחריג ובשונה – כמיהה זו היא ה'נסתר', היא ה'חבוי'. ב'גלוי' קיימים: המאבק, ההישרדות, הפירוד. לזה מתכוון הרב קוק באומרו: "אם נפשך תובעת ממך תמיד את הגנוז ואת החבוי, את הנעלם והנסתר, הנשגב, אל תצטער אם יעלם ממך לפעמים א י ח ו ד ה ח ב ו י ו ה ג ל ו י..."
המילה "תובעת" מאוד משמעותית כאן. היא מבטאת את העובדה שלעולם תתבע הנשמה את הבכורה בעולם הגופנפש הזה. ה'נשמה' היא תודעת- ה'אחד'. היא החיבור הנסתר הקיים בין כל החלקים הפיסיים של הבריאה בצורה אנרגטית, שהיא גם חיבור מחשבתי וריגשי. אותן מחשבות של האדם שתובעות 'תיקון עולם', ויוצרות רגש של אמפתיה וחמלה כלפי הבריאה כולה.ואין אדם, גם הציניביותר, שלא יודע את אותה תביעה פנימית לשלווה, לשלום פנימי, לאהבה. השאלה היא: כיצד הוא בוחר להגיב לתביעה פנימית זו? האם יענה לה ויחפש דרך להגשימה בחייו? או בחיי הכלל? או שיזנח אותה לאנחות מתוך חוסר אמונה ביכולתה להתממש בעולם הזה. במצב כזה הגלוי מונע את האיחוד עם הנסתר, אבל התביעה הזו היא ניצחית.
מילות הפתיחה של הפיוט הידוע: יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן...מעלה את השאלה: מיהו אותו ה'ידיד' של הנפש אותו היא כה מחפשת ורוצה להיות איתו יד ביד לתמיד? מיהו זה שבסוף הפיוט קוראת לו הנפש: מַהֵר אָהוּב כִּי בָא מוֹעֵד.. ? בעברית מדוברת: נו כבר אהובי, הגיע הזמן שכבר תופיע ונתאחד.
התשובה היא – זו הנשמה. בתפילה אנו אומרים: "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתָהּ (בראת אותה), אתה יצרתהּ, אתה נפחתהּ בי...".הנשמה היא תודעה אלוהית טהורה. היא כמו תוכנה של כל הבריאה כולה לפני שנוצרה בחומר. בשביל אדם החי בנפרדות פיזית מכל פרט בבריאה, היא היכולת לחוש את החיבור לכל פרט בבריאה באמצעות אנרגיה/מחשבה/רגש. זהו התהליך של תיקון עולם. אחדות הניגודים שיכולה להתממש בעולמנו רק באמצעות טבענו הנישמתי. טבענו הנפשי עוסק אך ורק בהישרדות, זו התוכנה של הגוף. הנשמה היא התוכנה של המשמעות! לחבר בין השניים אינו דבר פשוט. דרמות גדולות מתקיימות בחיי הפרט והכלל במאבק על הבכורה. מי ינהיג את מסע החיים? מי הוא הרכב ומי הוא הנהג? זוהי שאלה רטורית כמובן. על כך אומר הרב קוק: "ואם הלב יהמה, והנשמה כמהה לחשוק צפונות...אל ירע לבבך, אל תקל בעיניך עבודת קדשך, עבוד ועבוד בעולם אשר שעריו נפתחים לפניך...". "אל ירע לבבך" - אסור להתיאש, וחשוב מאוד להבין שזוהי עבודת קודש שיש להתמיד בה – " עבוד ועבוד". הניסוח בהמשך המשפט מבהיר, בזמן הווה, שהשערים החוסמים את אחדות הנפש-נשמה נפתחים בעקבות עבודת קודש זו כיון שזהו חוק רוחני של הבריאה, כמו כח המשיכה שהוא חוק פיזי ואף אחד לא מפקפק בקיומו. "עבוד ועבוד בעולם אשר שעריו נפתחים לפניך...".
בתהליך כזה של אבולוציה רוחנית בעולם הפרטי והכללי מתבטא הכבוד של יהוה בעולם. בתהילים ק"ד 31 נאמר:"יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם, יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו" . הרב קוק בלשונו הציורית המקסימה אומר: "וסוף הכבוד הגדול לבוא, השערים יפתחו...יתאחדו העולמים, יתמזג הגלוי והנסתר, תתאחד הגוויה (הגופנפש) והנשמה, יתקשרו האורות והכלים, ומתיקות נעימה, עונג פנימי חסין ומאוד נעלה, יחשפו במקורה של התעלסות הנשמה..."
העולם שבו יתמזגו עולם הנפש ועולם הנשמה יהיה עולם הרמוני, מאוזן, שלו ושלם. המיזוג הזה מתואר בפיוט "ידיד נפש" בזו הלשון:
|
הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם (יהוה, מקור הנשמה)
|
נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתָךְ (חולת אהבה לנשמה)
|
|
אָנָּא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (לנפש)
|
בְּהַרְאוֹת לָהּ נֹעַם זִיוָךְ (הריפוי בא מאנרגית הנשמה)
|
|
אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא (הנפש)
|
וְהָיְתָה לָךְ שִׁפְחַת עוֹלָם (הנפש נכנעת באהבה לנשמה)
|
חיבור רוחני שכזה בפנימיותו של כל פרט, וממנו לחברה ולעולם מביא עונג "חסין ומאוד נעלה". אין באיחוד הזה התנשאות של הנשמה על הנפש, להפך יש כאן (ע"פ מילון אבן שושן להתעלסות) "השתעשעות באהבהבים, התענגות". הרצון ללכת בדרך של שינוי רוחני-פנימי, לשנות חוויות-חיים של פירוד לחוויות-חיים של אחדות ,יוצר מצע נפלא להתעלסות הנשמהעם הנפש, ולנו יש "עונג שבת" – חווית-חיים שיש בה נשמה יתרה, אלא שהיא קיימת בחיינו הרבה יותר זמן מאשר יום אחד.
שבת שלום ומבורך
מירה
הרבה מירה רז
rabbimiraraz1 ביוטיוב
