"שרגא בטיהרא" (נר בצהרים) - מתוך הספר "שיחות עם יצר הרע"
מתוך הספר "שיחות עם יצר הרע"
עורך: אסא קידר, בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד. הסדרה- יהדות כאן ועכשיו 2007
שרגא בטהרא: "נר בצהריים – מתוך שאינו צריך אינו נאה"
(רש"י לגמ' שבת סג ע"א ד"ה שרגא בטיהרא)
בבסיס המונח 'יצר הרע' מצויה ההנחה שיש רע ביצר. האמנם? בעיניי, אין 'יצר רע', יש רק 'בחירה רעה'.
בעולם שבו אנו חיים כל מושג, מונח ועניין מקבל את משמעותו מכך שקיים ההפך ממנו. לשתיקה יש משמעות בעבורנו כיוון שאנו יודעים מהו דיבור; לישיבה יש משמעות בעבורנו כיוון שאנו יודעים מהי עמידה. המודעות שלנו היא מודעות של "טוב ורע", דבר והיפוכו. אך לכל עולם ההפכים, וודאי גם לטוב ולרע, קיים מקור אחד לשניהם - "יהוה אחד".
בשירו היפהפה "איגרת", שיש הרואים בו רבדים קבליים, תיאר נתן אלתרמן את עמדת האדם למול אלוהיו באופן הבא: "לְךָ עֵינַי הַיּוֹם פְּקוּחוֹת כְּפִתְאֹמַיִם,/ אֵלִי שֶׁלִּי,/ אֲנִי תָּמִים./ אֲנִי זוֹכֵר, בִּרְעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ עַל הַמַּיִם,/ נוֹלַדְתִּי לְפָנֶיךָ תְּאוֹמִים." כמו בתיאור זה, האדם מביא עמו את נשמתו ואת נפשו לכל מצב קיומי שהוא נתקל בו, כאותה אישה הרה הנושאת ברחמה תאומים. ההחלטה של האדם איך לחוות את הקיום שלו, היא בחירה בין פתרון או חוויה מן העליונים, מנשמת החיים, מן הטוב, פתרון שיוצר אחדות, או - בפתרון מן התחתונים, מהנפש חיה, מן הרע, פתרון שיוצר פירוד.
המידע על מהותו של האדם כהוויה דואלית מצוי, לדעת הפרשנים, בהבדל בין הפסוק המספר על בריאת האדם לבין הפסוק המספר על בריאת החי בספר בראשית. הפסוק בבראשית ב' 7 מתאר את בריאת האדם, ואומר: "וייצר יהווה אלוהים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". ואילו הפסוק בבראשית ב' 19 מתאר את בריאת החי, ואומר: "ויצר יהווה אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים". בפסוק הראשון, העוסק בבריאת האדם, כתובה המילה "וייצר" בשני יודים, ואילו בפסוק השני, המתאר את בריאת החי, ביוד אחת בלבד. בהידרשו להבדל זה אומר מדרש בראשית רבה, יד' ג-ד: "וייצר – שתי יצירות: יצירה מן התחתונים, ויצירה מן העליונים" (ב"ר יד ג), וגם "וייצר - שני יצרים: יצר טוב ויצר רע." (ב"ר יד ד). משמע, לפי בראשית רבא הפסוק בבראשית ב' 7 מוסר לנו מידע על מהותו של האדם כהוויה דואלית.
יתר על כן, באותו פסוק נאמר, שהאדם קיבל 'נשמת חיים' מן האלוהים, ולאחר מכן היה ל'נפש חיה'. אין מדובר כאן בכינויים סתמיים. 'נשמת חיים' ו'נפש חיה' הן שתי מהויות רוחניות מנוגדות האחת לרעותה, אך מאוחדות בפנימיותו של אדם. אחדות-ניגודים זו היא המגרש שעליו משחק האדם את משחק החיים.
לפי פסוק זה, המהות הראשונית של האדם היא החומר, הגוף, "עפר מן האדמה". מהות זו היא תנאי ראשוני לקיומו של אדם, אך אינה תנאי מספיק לקיומו. כדי שהגוף החומרי יהיה לאדם הוא זקוק למהות לא-גשמית, הקרויה "נשמת חיים". המילה "ויפח" מכוונת אותנו להבנה, שנשמת החיים שנפח האלוהים באדם היא חלק אלוהי ממש. שהרי, הפועל "ויפח" מעיד ש"נתן לו משלו" (כך, למשל, בפרשנותם של חזקוני או הרמב"ן לפסוק בבראשית ב 7). "נשמת החיים" נוכחת למן הרגע הראשון שבו יש חומר הקרוי 'אדם'. הָעֻבָּר הוא 'נשמת חיים'. רק כאשר הוא מגיח מרחם אמו ומתנתק ממנה, נושם וחי לבדו, הוא הופך להיות 'נפש חיה', לחלק מעולם הטבע ובעלי החיים, שגם הם קרויים "נפש חיה" (בראשית ב' 19). לכן ניתן לומר, כי הפסוק לעיל מתאר לא רק את ההבדל בין "נשמת חיים" לבין "נפש חיה", אלא את הקיום האנושי כתהליך של היווצרות המהות הגשמית, המהות הרוחנית העליונה, והמהות הרוחנית התחתונה.
ההבדל המהותי בין שני חלקים רוחניים אלה, "נשמת החיים" ו"נפש חיה", הוא, שהנשמה באה מעם אלוהים. היא יודעת אחדות מהי. ואילו הנפש הייתה למהות רק בעת שהתרחש פירוד, ולכן אינה יודעת אחדות מהי.
בעולם החומרי לכל 'נפש חיה', אם היא של בעל חיים או של אדם, ישנה טריטוריה שעליה היא מחויבת להגן על מנת לשרוד. זהו תפקידה ויעודה. לכן, אפילו כאשר שני בני אדם מתחברים איש לרעותו ברגע של אינטימיות, הם חוזרים, בסופו של דבר, להיות פרודים. ואילו בעולם הרוחני, הרגשות, שהם מהות מופשטת, יוצרים אחדות. חוויה משותפת לשני בני אדם השונים בתכלית זה מזה מבחינת מוצאם, גילם, מינם, שפתם, תרבותם, אמונתם, צורתם או צבעם, מחוללת בהם רגש דומה, ועל ידי כך יוצרת ביניהם אחדות. האחדות הזאת היא מקורו של נס האהבה. לכן ניתן לומר, ש"נפש חיה" עושה סקס, ואילו "נשמת חיים" עושה אהבה.
מדוע קשורה "נפש חיה" עם "יצר הרע"? התשובה קשורה באמצעים שבהם על "הנפש החיה" להשתמש על מנת לממש את יעודה: להגן על הגוף כדי לשרוד. כדי לשרוד, הנפש עושה שימוש בכלי-ביצוע הכרחיים ובהם מחשבות של חשדנות, ערמומיות, שקר, פיתוי, רכילות וכד'. מחשבות אלה גורמות לרגשות של קנאה, שנאה, איבה, טינה ועוד. השילוב בין השניים הללו גורם לריב ומדון, סכסוכים, מאבקים ומלחמות. אמצעים אלו יוצרים במכוון מחיצות וחומות, מנציחים את שני עברי-המתרס ומדגישים את השונות.
וכיצד קשורה "נשמת חיים" ליצר הטוב? היא קשורה עם "יצר הטוב" כיוון שמהותה היא אחדות. הכלים באמצעותם היא מממשת את ייעודה הם מחשבות של אמון, הבנה, יושר, כנות, אמת וכד', הגורמות לרגשות של אהבה ואחווה, שלום ורעות. השילוב של השניים הללו גורם לקירוב לבבות, להורדת מחיצות, לאחדות.
חייו של האדם הם תולדות הבחירה המתמדת, היום-יומית, שעל האדם לעשות בין יצר הטוב לבין יצר הרע, בין "נשמת חיים" לבין "נפש חיה". פעמים רבות במהלך חייו על האדם לעמוד מול יצר הרע שלו, להסתכל לו בעיניים, לחשוף אותו במערומיו וכך גם להשתחרר מהשפעתו. עצם ניהול השיחה עם יצר הרע משמעו שינוי מודעות.
איך עשויה להיראות שיחה עם היצר הרע? הנה דוגמה לכך:
אני: שמע נא, ידידי. אתה חלק ממני. אין מה לעשות. אבל כדאי שתדע את מקומך. גם אם אנחנו בקשר הדוק ביותר, לאור ניסיונות העבר שלי אתך אין לי שום כוונה לתת לך להשתלט לי על החיים.
יצר הרע: את רק תפסידי מזה! תעשי מה שאת רוצה, אבל תדעי לך שאני הכי יודע איך להסתדר בחיים. אני מכיר הכי טוב את טבע האדם, והוא לא שונה מכל נפש חיה אחרת. ראית סרטי טבע? הרי שם החזק טורף את החלש וזה בסדר גמור! מישהו בא בטענות ללביאה שטורפת זברה? מישהו חושב שזה לא בסדר שהצבוע טורף גור של איילה? זה החוק הטבעי של עולם החומר, והאדם הוא חלק מהעולם הזה. אל תהייה פרייארית. את חייבת לענות על החוק הטבעי. ככל שתעשי את זה, תרחיבי את הטריטוריה שלך ותרגישי יותר מוגנת ויותר מצליחה.
אני: תודה לך. עכשיו, יותר מתמיד, אני יודעת שיש מי שיגן עלי בעת צרה ומצוקה, בעת מאבק או מלחמה, אבל תגיד, שכחת את התאום שלך? את "יצר הטוב"? אחיך התאום, שנקרא "טוב", מתפלא מאד, ושואל את עצמו האם הייתכן שאתה, אחיו התאום, שכח את האהבה שיצרה את הקיום של שניכם יחד. הרי האהבה יצרה אותך, "יצר הרע", מהות הפירוד, כדי שתיתן מענה בעת צרה וסכנה, ותשמור על החיים בגוף המופלא הזה. אבל גם אתה רק כלי בשירות האהבה. יותר מזה, החיים שאתה מציע לי הם חיים של חושך. חיים שיש בהם שכחה גדולה של משמעות החיים בעולם החומר הזה. כמו שהאותיות של ח.ש.כ זהות לאותיות של ש.כ.ח, ולאותיות של כ.ח.ש, אתה רוצה להוביל אותי לחשכה, שהיא שכחה וכחש. אבל בזה אתה מתכחש לחוק היציב ביותר במשחק החיים, חוק אחדות הניגודים. ואני מעדיפה את האחדות של אחיך הטוב.
המחשבה הבסיסית הנטועה בפנימיותו של האדם באמונה תמימה (שלמה), היא מחשבת אחדות. אבל בשעות משבר וסבל צצות בלבו של אדם, במקביל למחשבה זו, מחשבות של אי-אמון באפשרות הקיום וכפירה באחדות הניגודים. מחשבות אלה הן תוצאה מוצדקת של פחד, של איום על הקיום החומרי, ואין זה משנה אם רק אורח חייו של אדם מאוים או קיומו הפיסי ממש. מחשבות הפירוד שלו מבקשות להציל אותו, לשמר את קיומו, לגונן עליו. אולם, אם הן משתלטות על האדם הן חוסמות את אורה של "נשמת החיים", את מחשבת האחדות, את כוחן של האהבה והאמונה בטוב. רק כאשר האמונה באחדות הניגודים כתכנית הבריאה בעולם הזה זורחת איתנה בקרבו של האדם, כאשר אור "נשמת החיים", היצר הטוב, מאיר בו כשמש בצהרים, רק אז מופחתת עוצמתן של מחשבות ה"נפש חיה", היצר הרע (כביכול), ונהיות כעוצמת אורו של נר תחת שמש החיים.
האדם נברא עם הדואליות הזאת בקרבו, ועם האפשרות שהיא בעצם חובה - לבחור. על יסוד הבחירה מעיד הפסוק בדברים ל': "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים." הבחירה היא בין יצר הטוב ליצר הרע, בין אור השמש לאור הנר. באפילה גם אור של גפרור הוא אור גדול. אדם החי באפלה מרגיש כאילו הוא רואה את המציאות כמות שהיא באורו של גפרור או של נר. אבל לאמתו של דבר, מי שחושב שאור הנר מספיק לו חי בחושך. הרי אם פתאום נדלקת באותו מקום אפלולי מנורה רבת עוצמה נגלים ונראים לפתע מול האדם פרטים רבים נוספים שלא נחשפו קודם, ותמונת המצב נהיית רחבה ושלמה יותר.
בספר בראשית מזהיר אלוהים את קין: "לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו [של החטא, הוא חושק בך - מ"ר] ואתה תמשול בו". אלוהים, היודע את נפשו של קין, אומר לו: קין, זכור – שרגא בטיהרא! תן לקנאה ולפירוד את עוצמת הנר, ותן לאחוות האחים, לאחדות, להשלמה ולשלום את אור השמש בצהרים.
אם כן, יצר הרע אינו רע. הוא ממלא את תפקידו - שמירה על ההישרדות. גם ברגעים שבהם הוא מוביל בצורה זמנית את האדם יש לו תפקיד. בעשותו כן הוא מעניק משמעות למצב הטוב העתידי, האחדותי, שבו הוא לא יהיה המוביל או הקובע. שלטונו הזמני של יצר הרע מבהיר עד כמה העדרו תורם ליצר הטוב, ולאותו חוק בריאה נצחי ובלתי מתפשר – אחדות הניגודים.
אבל כדי שהיצר הרע יפנה את מקומו ליצר הטוב, על האדם לזכור - שרגא בטיהרא! אסור לאדם לתת לנפש החיה שבו, השרדנית והלוחמת, להשתלט על נשמת חייו. מרגע שהוא יוצא ממצב המצוקה שבו הזדקק לנפש החיה שלו, ליצר 'הרע' שלו, עליו להשיבו אל מקומו, להשקיט את פחדיו, ולפנות את לבו לנשמת החיים, ליצר הטוב, ולאמונה בטוב ובאחדות.
