"המחזיר נשמות לפגרים מתים"
בשנת התשמ"א (1982) הושלמה הכנתו של סידור התנועה לצאת לאור. ואכן ניכרו בו פניה של היהדות המתקדמת בהוספות, השמטות ושינויים.
חלק גדול מהם אכן מאפשר למתפלל להיות כנה בתפילתו ובזה מעלתם הגדולה.
אפשר להיות רפורמים רדיקלים, ביצירת הלכות חדשות ופרוש הישנות בנושאים של אורח-חיים, מעמד האשה, פולחן וכיוצא באלו נושאים שהם תלויי זמן ומקום.
בנושא האמונה שהוא מעל לכל זמן ולכל מקום הערך הוא מוחלט.
אבל האמונה כמוה כפרד"ס.
כלומר, כפי שבטקסט התורה פרוש ה'דרש' אינו מבטל את פרוש ה'פשט' אלא מוסיף עליו, וכך גם פרוש ה'רמז' ופרוש ה'סוד'. כל אחד הינו עוד רובד של משמעות, כך גם באמונה קיימים רבדים שונים. יש המאמין שצדק חברתי הוא ערך מוחלט, יש המאמין שאחידות פולחנית היא אמת מוחלטת ויש המאמין שאמונה תמימה היא עיקר העיקרים.
בסידורנו קיים קו מסוים של שינוי שנבע לדעתי פשוט מחוסר הבנה או מדחיה של משמעות של רבדים נוספים המרכיבים את משמעות האמונה באלהים. הדוגמא שברצוני לעסוק בה היא הבנת המושג 'נשמה' והקשר שלו אל האלוהים.
בתפילת מוסף של ראש השנה אנו קוראים טקסטים שכותרתם: 'מלכויות', 'זכרונות' ו'שופרות'. ב'מלכויות' אנו מודים שאלהים הוא מלך העולם. ב'זכרונות' אנו מודים בהשגחה פרטית, וב'שופרות' אנו מודים בעקיפין שהסבל שהיה נחלתנו בין שופרו של סיני לבין שופרו של משיח, היה גם הוא בהשגחתו של מלך העולם.
אפשר לא להאמין בכל זה, אבל מבחינה תיאולוגית אי אפשר להאמין רק בחלק. קיים מבנה מחשבתי לוגי של אמונה. נדבך על נדבך.
אם מאמינים בבורא שברא "סוף מעשה במחשבה תחילה" הרי שיש לו שליטה על כל פרט בבריאה (וספר התיאולוגיה שלנו, התורה, מבהיר באופן ברור שאלהים מתערב במה שמתרחש בעולמו כתוצאה מבחירותייהם של בני-האדם)
ויש משמעות לכל המתרחש בתוך הבריאה.
מחשבה אמונית בסיסית היא כי 'מלך העולם' יצר אדם (זכר ונקבה) בצלמו כדמותו ונפח באפיו (כלומר נתן לו משלו) נשמת-חיים, היא הכתר המסמל את מלכותו של האדם בעולם הטבע כהאצלה של מלך העולם עליו. מן הסתם אם אלהים נצחי גם נשמת-חיים היא נצחית.
דוגמא בולטת בסידורנו לחוסר העמקה בנושא זה הוא השינויים שנעשו בברכת נשמה.
במקום: "ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא" נכתב אצלנו:
"ואתה עתיד ליטלה ממני לחיי עולם" נקודה. ההמשך: "ולהחזירה בי לעתיד לבא" נמחק כלא היה. לנושא זה לא אתיחס בדברי כאן.
ובמקום הסיום: "ברוך אתה יהוה המחזיר נשמות לפגרים מתים" נכתב אצלנו:
"ברוך אתה יהוה אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש" (ציטוט מאיוב יב 10)
כבר שאלו חכמים: מה ענין שמיטה אצל הר סיני?
מה שייך 'נפש' ו'רוח' לברכת נשמה?
יתכן שהסיבה לשינוי זה נובעת מאותה הסיבה שבגללה הוצא "מחיה המתים" מתוך תפילת עמידה. כלומר, ש"המחזיר נשמתו לפגרים מתים" כוון כנגד פשוטו של רעיון "תחית המתים". נשאלת השאלה מדוע לא נחקרו רבדים אמוניים נוספים של משפט זה? האם הם נחשבו בלתי מתאימים למתפלל המתקדם (רפורמי) הרציונלי?
לפניכם רובד אמוני נוסף:
הנשמה היא החלק הטהור באדם. הניצוץ האלוהי. הסיבה לטומאת-המת שהיא אבי אבות הטומאה היא שהנשמה כבר אינה מחוברת לגוף. אפילו טומאת-הנידה מתפרשת כסוג של מוות כיון שלא נקלט הריון, כלומר לא באה נשמה לעולם.
ובגמרא (ברכות נז עב) נאמר: "שינה – אחד מששים למיתה". כלומר, השינה היא "אחד מששים לדברים גדולים השייכים לדרגה עליונה" (פרוש מהד' הרב שטיינזלץ)
מה הקשר בין שינה למיתה או בין שינה לדרגה רוחנית עליונה?
הידיעה האמונית מאחורי קביעה זו מבוארת יפה במקור הבא (ילקוט שמעוני, קהלת, רמז תתקסט, ד"ה מותר האדם מן ):
"ר' ביסנא ור' אחא ורבי יוחנן בשם ר' מאיר: הנשמה הזו ממלאה את כל הגוף, ובשעה שהוא ישן היא עולה ושואבת לו חיים מלמעלה". מרכזיות ההויה נמצאת בנשמת האדם. מכאן שהגוף בשעת השינה רחוק מאוד מן הנשמה ולכן נתפס כגוויה. כפגר. בהיות האדם פעיל בחיי היום יום, עומדים לרשותו מאגרי האנרגיה, מאגרי הרוחניות שלו: הנפש והנשמה. זהו אורו הפנימי. אך בשינה, הנשמה עולה אל מקורה (לא מתנתקת כי אז האדם מת) ושואבת משם את חיותה.
הרב קוק כותב כך (אורות הקודש ח"ג ע' שד):
"השינה משחררת את האדם מהשעבוד של העולם החיצוני, וע"י זה יכול הוא לפשט את נפשו בהפשטה פנימית, בכל אורך שיעור קומתו הרוחנית."
אם כך, היש ביטוי מדויק יותר ומעצים יותר את משמעותה של הנשמה בחיינו, מאשר להודות באמת בתפילה שללא הנשמה אנו כמו פגרים מתים?
וכבר נאמר (ברכות יח) שצדיקים במותם נקראים חיים, ורשעים בחייהם נקראים מתים. מדוע?
כי רשע חי מנותק מנשמתו והרי הוא כפגר מת, ואילו צדיק מת – נשמתו מאירה בעולם גם כשהפגר נקבר באדמה.
אם למישהו לא נעים לחשוב על גופו הנם כעל פגר מת, האין זה משום שהוא אינו מסוגל או אינו רוצה לחשוב על נשמתו כעל משהו ממשי לא פחות מן הגוף?
לסיום -
'ברכת נשמה' מוקדשת ל'ידיד נפש' שהיא הנשמה (הנפש היא הרוח המחיה את הגוף. מודעות החומר שלנו) והנפש מבקשת מידידה, מן הנשמה, שתרומם אותה מעלה. החומר מבקש להתעלות.
הסיומת של 'ברכת נשמה' בסידורנו הכולל את המושג 'נפש' ואת המושג 'רוח' (שמציין את הבחירה והרגש של האדם) מורידה מעוצמתה הרוחנית הפיוטית הנפלאה של ברכה זו.
בפיוטו של ר' אלעזר אזכרי אנו שרים:
"ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך". יהי רצון שנימשך לומר באמת:
"ברוך אתה יהוה המחזיר נשמות לפגרים מתים".
