פרשת וזאת הברכה
"וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים--אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לִפְנֵי, מוֹתוֹ. וַיֹּאמַר, יְהוָה מִסִּינַי בָּא..."
במילים אלו נפתחת הפרשה האחרונה בתורה. פרשה זו אינה שייכת למחזור שבתות-השנה כיון שהיא נקראת תמיד בשמחת תורה, גם אם יום זה חל באחד מימות השבוע (השנה יום שמחת תורה חל בשבת, אבל כאמור אין זה כך כל שנה). אפשר גם לומר שפרשת "וזאת הברכה" קשורה למהותו של יום שמחת-תורה. ביום זה אנו לא רק שמחים שסיימנו לקרוא את התורה כולה, אלא אנו שמחים, בראש ובראשונה, שיש לנו את הספר המופלא הזה שעליו נאמר (משלי ג' 18):
"עֵץ-חַיִּים הִיא, לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ; וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר".
מדוע נקראת התורה "עֵץ-חַיִּים" ומדוע האוחזים בה מאושרים?
אציע שתי תשובות
האחת מסתמכת על העובדה שטקסט התורה כולו נתון בין שתי ברכות. הראשונה (בסיום תאור הבריאה, שסופו בריאת האדם) ניתנת לכל המין האנושי:
"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ" (בראשית א' 27-28)
והאחרונה, זו שהתורה מסיימת בה: "וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים--אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לִפְנֵי, מוֹתוֹ. וַיֹּאמַר, יְהוָה מִסִּינַי בָּא...תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה: מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב "
אמונה ותורה – שתיהן כלולות בברכה האחרונה בתורה.
ההיסטוריה האנושית – מבריאת האדם, דרך סיפור המבול ולאחר מכן כל הקשיים המבחנים וההתנסויות של בני-ישראל, שבמשמעותם העמוקה הם הסיפור של האנושות כולה – כל זה עטוף בברכה.
השקפה אופטימית יסודית הרואה גם בקשיים דרך מבורכת.
מסר נוסף טמון בעובדה שבהמשך ברכתו של משה אין הוא עוסק בתכנים המשותפים של שבטי-ישראל או בעקרונות של אמונה (זאת כבר עשה בשירת 'האזינו' היא הפרשה הקודמת), אלא מברך כל שבט ושבט בפני עצמו. כותב הרב נפתלי רוטנברג: "הברכות הנפרדות, המייחדות, שנאמרו לשבטים, נוגעות לגישות רעיוניות וערכיות מגוונות וגם להעדפות שונות בדרך החיים. במקרים רבים מודגשת דווקא תרומתו של השבט לכלל בזכות דרכו היחודית. כלומר, הברכות נפרדות ומייחדות, אך מחזקות את הקיום המשותף"
("פותחים שבוע" אנשי-רוח ותרבות ישראלים כותבים על פרשת השבוע בהוצ' ידיעות אחרונות)
ראיה כזו את החיים, שכל קושי עטוף בברכה ושדווקא רבגוניות של דעות ומעשים הם השלם האמיתי, היא אותו "עֵץ-חַיִּים" שעליו אומר משורר התהילים בפרק א':
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ-- אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים;
וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב.
כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ; וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה.
וְהָיָה-- כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם:
אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ--וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל; וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ"
תשובה שניה לשאלה מדוע נקראת התורה "עֵץ-חַיִּים" ומדוע האוחזים בה מאושרים? נמצאת בקטע המדרשי הבא (ברא' רבה, פר' כד סי' ז):
"בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' (ברא' ה' 1) – כלל גדול בתורה.
ר' עקיבא אומר: 'ואהבת לרעך כמוך' (ויק' יט' 18) זה כלל גדול בתורה – שלא תאמר הואיל וניתבזיתי, יתבזה חברי עמי; הואיל וניתקללתי יתקלל חברי עמי.
אמר ר' תנחומא: אם עשיתָ כֵּן, דע למי אתה מבזה 'בדמות אלוהים עשה אותו ".
בן עזאי ורבי עקיבא מביאים כל אחד פסוק מן התורה שלדעתם הוא מכיל את מהותה.
מכיל את משמעות- התורה במובן העמוק ביותר.
בן עזאי מתיחס לכתוב: "זֶה סֵפֶר, תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם, בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים, עָשָׂה אֹתוֹ. ב זָכָר וּנְקֵבָה, בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם, בְּיוֹם, הִבָּרְאָם "
ורבי עקיבא מתיחס לכתוב: "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, יְהוָה "
הם מסכימים ביניהם לגבי השוויון בין בני האדם. לפי התפיסה של שניהם בני האדם הם אחים, צאצאיו של אב אחד ראשון, והוא אדם.
אבל רבי עקיבא מוסיף נדבך נוסף על השוויון – את האהבה.
לתפיסתו של בן עזאי, כיוון שחוקיו ומשפטיו של ספר התורה מיוסדים על האקסיומה, לפיה בני האדם שווים זה לזה, וזהו הבסיס של החברה האנושית, הרי נאות הדבר, שאדם מבקש שיתבזה חברו עמו. כלומר, ביזית אותי עכשיו אבזה אותך. שיוויון בטוב ושיוויון בסבל.
ר' עקיבא חולק עליו ולא מאפשר מקרה כזה בשם האהבה. כלומר, גם אם חברך ביזה אותך אין זה אומר שרק תגובה שיוויונית היא הדבר הנכון, יתכן דווקא שהבנה מה עובר על חברך והכלת מחשבותיו וריגשותיו, זו הדרך שהתורה רוצה שנלך בה. זוהי דרך של אהבה.
רבי תנחומא מחזק את דברי ר' עקיבא ומדגיש, כי ביזויו של אדם הוא בעצם ביזויו של הקב"ה.
כאמור, במקור המדרשי לעיל, מלות התורה "ואהבת לרעך כמוך" נתפסות ככלל גדול בתורה. ידועה אמרתו של הלל הזקן: "דְעַלָךְ סַנִי, לַחֲבֵרְךָ לא תַּעֲבִיד, זו היא כל התורה כולה, ואִידָךְ פֵּרוּשָה הוא, זִיל גְמוֹר" (שבת לא ע"א), כלומר: מה ששנוא עליך, לחברך לא תעשה. זוהי כל התורה כולה והשאר פירוש הוא, לך ולמד.
הלל מדבר של שוויון ברוח דברי בן עזאי: כאשר יקבל אדם את חברו כשווה לו, לא יפגע בו כפי שלא היה רוצה שיפגעו בו עצמו. אבל מה יעשה אדם כאשר חברו פוגע בו על לא עוול בכפו? כיצד יתעלה מעל תחושת הנקם המפעמת בו? כיצד יבין את אי הצדק שבנקמה כאשר הוא משוכנע, שהנקמה היא הצדק בהתגלמותו, ואין הוא רואה את תחילתו של מעגל האלימות אשר סופו מי ישורנו? מהו הכוח הרוחני שלו היכולת לשנות לחלוטין מצב דברים שכזה, והוא העשוי לגרום למטמורפוזה מחשבתית מובהקת?
כוח זה נקרא 'אהבה'. עוצמה רוחנית זו, כשהיא נובעת בטבעיות מפנימיות האדם, משנה את מהלך המחשבה הרגיל, החיצוני, של מי שחווה את האהבה ושל מי שזוכה לקבלה. זוהי המשמעות העמוקה של "ואהבת לרעך כמוך", שבזכותה ביטוי זה הוא כלל גדול בתורה, ובעצם מהווה את יסוד התורה.
'לרעך כמוך', בהדגשת הל' (ולא "את רעך"), מטעים את "ממך אליו", עד שעוצמת האהבה תשנה אותו והוא יבחר להיות 'כמוך' באהבה ולהעביר אותה הלאה לבני האדם.
זוהי תשובה שניה לשאלה שנשאלה לעיל. לכן אנו שמחים ב"עֵץ-חַיִּים" זה ביום שמחת תורה. עץ שפירותיו, כאשר הם מבשילים בתודעתנו הולך העולם ומתתקן.
חג שמח
ושבת שלום
הַרַבָּה מירה רז
נספח (מתוך הספר "דרך התורה לאהבה" מאת מירה רז בהוצאת 'שופרא לספרות יפה' 2003)
אין כמו חוויה עוצמתית של אהבה לשנות הרגלי מחשבה וחיים, ולכן – לכך מכוונת התורה את מודעותו של היחיד: 'ואהבת' – עליך להיות בתהליך מתמיד של הגברת עוצמת האהבה בתוכך. 'לרעך' – הבא עוצמה רוחנית זו לכל מפגש עם כל אדם, בין אם אתה צופה מפגש של שלום ובין אם מפגש של איבה. 'כמוך' – הַאֲמֵן שבסופו של דבר האהבה תנצח, כי גם הוא ישתנה ויחיה כמוך מתוך עוצמת האהבה הפנימית שלו. זהו הרצוי.
אבל הרמב"ם כבר אמר, ב"מורה נבוכים" (ח"ג, פרק נ"א, עמ' תקפ"א, בתרגום אבן תיבון): "והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה" (לפי כמה שהאדם תופס).
ואכן, הדגשת המצוי, ולא הרצוי, היא לפחות כדברי הלל – "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". מכל מקום, שתי הגישות מבהירות, שבסיס התורה הוא תיקון היחסים שבין אדם לחברו, והתיקון הנכסף והרצוי מכל הוא שינוי מודעותו של האדם להכרת האהבה שבתוכו ולמחויבותו לחיות לפיה. ספר התורה כ'תורת חיים' ממש, לפי דעת חז"ל, וקודם כל לפי ניסוח הטקסט עצמו, מדגיש ש"ואהבת לרעך כמוך" לא נכתב בגדר המלצה, אלא זהו ציווי אלוהי, שהבחירה להפנות לו עורף מביאה תוצאות קשות על היחיד והחברה כולה. בספר דברים מופיע בלשון מפורשת ציווי נוסף על אהבה (דברים ל' 16): "אשר אנכי מצווך היום לאהבה את יהוה אלוהיך".
ספר זה בא להציע תפיסה, לפיה נגמר עידן ה'פשט' וראוי לקרוא את התורה, בעידן שמקדש את החופש, האינדיבידואליזם והשלום, בדרכם של עילית חכמי קדם, כשהמון העם היה נבער מדעת. תורת החיים בדרך שהוצגה כאן היא מסר מן הנצחי אל החולף. ביקשתי להראות כאן, שאפשר לצווֹת על האהבה, שאפשר לתאר מהו התהליך הפנימי האמור להתרחש כדי שיתקיים הציווי לֶאֱהוֹב. מה שנותר כעת הוא רק להאמין, שאכן כך הוא הדבר.
