פרשת וילך
א וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל. ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם--לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַיהוָה אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.
בפרשת 'וילך' מודיע משה לישראל על דבר מותו הקרוב, ממנה את יהושע למנהיג תחתיו ומחזק את ידי העם לקראת המלחמות שהם עתידים לבוא בהן.
ברצוני להתיחס למילות התיאור של משה את מצבו העתידי:
"לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא" .
מהי כוונתו? מאין לא יוכל לצאת? ולאן לא יוכל לבוא?
אומר רש"י (על פי התלמוד במסכת סוטה): "בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה". כלומר, יותר לא יוכל משה לצאת ולבוא בעולמות העליונים על מנת להורידם אל העולם התחתון.
משה היה כל חייו מנהיג שאיחד עבור העם את העולם הגלוי עם העולם הנסתר. את עולם הטבע עם העולם העל-טבעי. את האמונה עם חוסר האמונה. הוא היה יוצא אל העולם הגלוי ובא אל העולם הנסתר.
ל'צאת אל' משמעו – לתת, 'לבוא אל' – משמעו לקבל.
משה יצא אל אֶחיו ובא אל אוהל מועד. כשיצא - נתן לעם את מנהיגותו. כשבא – קיבל מהשכינה את אורהּ.
האדמו"ר מגור ציין כי משה רבנו הגיע לפני פטירתו למדרגה גבוהה כל כך שאין אדם רגיל יכול להשיג אותה, ולמעינות חכמה שהם סתומים בפני האדם הפשוט ולכן אמר: "לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא" וכוונתו שהוא אינו יכול יותר להיות להם למנהיג, שמתפקידו להדריך ולהעלות את העם ממדרגה למדרגה, כיון שלא יוכל להעלותם יותר.
אומר הפרשן ספורנו (1470-1550): "וגם אם הייתי יכול לצאת ולבוא, הנה ה' אמר אלי "לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה." ואם כן טוב לכם שאמות כדי שתוכלו לעבור"
מה גרם למצב זה?
העובדה שבני ישראל עומדים לעבור את הירדן ולהתחיל במלחמות הכיבוש וההתנחלות.
נהר הירדן יורד מצפון לדרום, מן הכנרת לים המוות, וגם בני ישראל בעמדם לעבור את הירדן עומדים לחוות ירידה משמעותית ביותר באנרגית החיים שלהם. הם עומדים להלחם. להרוג. לההרג. לבזוז (למרות האיסור) ולקחת שלל כשהותר להם.
הם הולכים לעזוב מאחריהם את ההנהגה הניסית שליוותה אותם במדבר ארבעים שנה. לא עוד מָן שיורד מן השמיים מידי יום, לא עוד עמוד האש בלילה ועמוד הענן ביום. מעתה יתנהלו חייהם על פי ההנהגה הטבעית. הם יהיו כפופים לחוקי הטבע ורק אמונתם תוכל לשנות את מצבם לטובה.
ז "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ--כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; וְאַתָּה, תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם.
ברכת " חֲזַק וֶאֱמָץ" מדגישה את החוזק ואת האומץ הנחוצים להתגבר על הקשיים בעולם הטבעי. רק להיות חזק לא מספיק ורק להיות אמיץ גם לא. השילוב בין השניים הוא השילוב המנצח. אך בהתנהלותם של בני ישראל במדבר הם לא נדרשו לשני אלה אלא לאמונה בלבד.
מהו המסר לנו?
זכורה לי שורה משיר של משה דיין: "כל אחד והירדן שלו".
כל אחד יש לו את אותו רגע/זמן גורלי בו הוא עובר משלב האמונה לשלב הישום והביצוע. אנו חוצים את הירדן כדי לחוות חוויה חדשה של חיבור החזון/התכנית/היעוד שלנו אל חיינו. אנו נדרשים למבחנים קשים בעולם הטבע/החומר, ובעת מבחן אנו נעזרים בכל מה שלמדנו והפנמנו כאשר עוד – יצאנו ובאנו – רק בעולם הלימוד והאמונה.
משה הפנימי שלנו, היה שליח נשמתנו, למשות אותנו ממיצרי-החיים הקודמים ולהביא אותנו אל חיים חדשים שאמורים להיות תואמים את חזוננו. מרגע שאנו חוצים את הירדן (שגם זה לפעמים נס בפני עצמו) משה כבר השלים את מלאכתו. יותר ממה שנתן לנו עד אותו רגע כבר לא יוכל לתת לנו.
מעתה אנו נצטרך להגיע אליו, ובאמצעותו לחזור ללכת בנתיבי ה'יָצוֹא וַשוֹב', לחזק את נפשנוולהעצים את אמונתנו כדי שיהייה לנו אומץ לא להרתע מהקשיים.
בזוהר, פרשת 'וילך' נאמר אפילו יותר מכך: שאם לא יסתלק משה – שהוא כמו השמש – לא תוכל להאיר הלבנה – שהיא יהושע. שאין אור הלבנה ניכר אלא כשהשמש שוקעת.
לכן משה לא יכול היה להכנס לארץ, הוא סיים את תפקידו, אבל מורשתו היא זו שתוכל להציל את העם מחיים שדורשים רק "חזק ואמץ" אל חיים של אמונה ושירה (שיר ה')
לסיכום
משה הסביר שנגמר תפקידו. הוא לא יכול ל"רדת" ולהנהיג את העם בעולם של מלחמה.
אבל העם ישאר בכל זאת איתו.
בפרשה הבאה היא פרשת 'האזינו' נותן יהוה לעם באמצעות נביאו הגדול משה (מושה) חדש, בדמות שירת האמונה הגדולה הפותחת במילה 'האזינו' .
"...וְהָיָה כִּי-תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד, כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ: כִּי יָדַעְתִּי אֶת-יִצְרוֹ, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם, בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי.
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ--כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם; וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִמָּךְ. "
אם יפנימו בני ישראל את האמונה הגדולה שבשירה שמחברת את האדם עם אלהים הרי כאילו משה נמצא איתם ושני העולמות –הנסתר והגלוי – הנפש והנשמה – החוזק הפיסי והאומץ הרוחני - הם עבורם מציאות אחת שלמה, וכך גם חווית החיים על האדמה: "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (בראשית כח 11)
נאמר גם לעצמנו היום:
"וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד--בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. "
שבת שלום ומבורך
הַרַבָה מירה רז
