שיל"ת
שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד

פרשת ניצבים

פרשה זו פותחת במעמד כריתת ברית בין ה' לעם. רש"י אומר שהדבר היה ביום מותו של משה ומטרתו של הטקס היתה להודיע לכל יחיד ויחיד מישראל, שלמרות שהברית נכרתה בהר סיני עם הציבור הרי היא מחייבת כל אחד מהנמצאים שם וגם את כל היחידים בדורות שיבואו. זוהי ברית שמתחדשת והולכת בכל דור ודור ברוח הדברים שנאמרו מאוחר יותר במשנה (פסחים י ה): "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ועל כן מחוייב הוא בברית המסמלת את הדבר שלשמו יצאו ממצרים.

בעולם אלילי של עובדי עבודה זרה, ניצטווה עם ישראל להאמין באל אחד, וסימן לכך ניתן בבשרו של כל זכר - הוא ברית המילה.
למי שלא יודע – העורלה היא אותה פיסת עור שמסירים לתינוק יהודי ביום השמיני לחייו, כפי שניצטווה אברהם אבינו (בראשית יז):
י זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ:  הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר.  יא וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶםיב וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר--לְדֹרֹתֵיכֶם: 
והנה, בפרשתנו אנו קוראים את הפסוק הבא:
 "וּמָל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ:  לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ--לְמַעַן חַיֶּיךָ." (ל 6) 
מהי עורלת הלב?
זהו כמובן דימוי ללב אטום, עורלת הלב היא משל לקליפה שגורמת ללב לא להרגיש, לא להתחבר רגשית לאנשים אחרים ולמצוקתם.
מה פרוש לעשות ברית מילה ללב?  
הכוונה לשינוי המצב הנ"ל ע"י שינוי של מודעות. רצון לשנות את האנרגיה האישית שבה אדם חי ע"י שינוי מחשבותיו ומעשיו. להרבות אחווה ושלום בעולם.
הנביאים, שניבאו בימים מקולקלים, בימים של שחיתות ושל חורבן, ידעו ידיעה מכוח נבואתם, ורצו שהכל יידעו, כי המודעות המבוטאת על ידם עתידה להיות לשלב חדש בתולדות ההתפתחות הרוחנית של האדם, לעידן חדש אחרי הימים האלה, שייקרא "אחרית הימים".
בלשון הנביאים, מילים הנגזרות מן השורש י.ד.ע מסמלות את מודעותו של האדם, את סך מחשבותיו המעצבות את התנהגותו. העידן החדש יגיע בעקבות המודעות החדשה של בני האדם.
גם מצב הלב הוא סימן היכר לעידן החדש. בקבלה, הלב הוא מקום הבחירה בין טוב לבין רע. בו שוכנת הרוח, בין הנפש לבין הנשמה.
בעידן החדש יבחר האדם להיות 'אחד' עם האלוהים, דהיינו להאיר את נשמתו בתוכו, להיות "נר ה' נשמת אדם". יהיה זה מצב חדש ובלתי משתנה של התודעה האנושית.
 
דברי הנביא ירמיה, בפרק ל"א (30-33) , מסכמים את התהליך בצורה בהירה וחד-משמעית:
ל הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-יְהוָה; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה--בְּרִית חֲדָשָׁה.  לא לֹא כַבְּרִית, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם, בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם--נְאֻם-יְהוָה.  לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם.  לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה:  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-יְהוָה--כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד. 
הברית החדשה שתבוא אחרי הימים המקולקלים האלה, ב"אחרית הימים", אינה קשורה במשיח בשר-ודם זה או אחר, אלא היא ברית בין הלב לבין האלוהים.
תורת אלוהים תהיה חרותה (חרוטה מתוך חֵרות) על לב האדם, וממנה יקבל החלטה ל"תקן עולם במלכות שדי".
הברית החדשה תהיה שינוי המודעות, לדעת את ה' בלב פנימה, לבחור בנשמה תמיד.
המקור שהעביר לנביא את דבריו הוא שהכתיב את דברי התורה גם בפרשה קודמת בספר דברים היא פרשת 'עקב' המדברים בהסרתה של ערלת הלב:
 "וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם--לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד."
 
וכך מפרש הרמב"ן: (המילה 'חפץ' מתכוונת ל'רצון')
   " 'ומל ה' אלוהיך את לבבך' זה שאמרו (שבת קד, עא) בא לטהר מסייעין אותו, מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך, ונראה מן הכתובים עניין זה שאומר כי מזמן הבריאה הייתה
רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב, ועונש ברצותם ברע, אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאווה להם
הלב לְמה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל, והיא המילה הנזכרת כאן, כי החמדה והתאווה ערלה ללב ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאווה, וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו, כמו שפרשתי בסדר בראשית (ב', ט), וזה מה שאמר הכתוב בירמיה: 'הנה ימים באים נאום ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו' כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה (ירמיה לא' ל-לב) וזהו ביטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי, ולכך אמר עוד והייתי להם לאלוהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (שם לג) ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח', כא) וצריכים ללמד אותם, ובזמן ההוא אין צריכין ללמד אותם אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי, וכן נאמר ביחזקאל: ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר בחוקי תלכו (יחזקאל לו', כו-כז). והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ הרצון. וזהו שאמרו רבותינו (שבת קנא, עב) והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב' א). אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ, אבל יעשה בטבעו במעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ."
 
מדברי הרמב"ן עולה, שמשמעות המודעות האידיאלית היא, שהאדם בוחר בטוב מטבעו, ואפילו בנעוריו. אפשר לתהות, הלא בעצם אין לאדם בחירה, כי מטבעו לבחור כך. אבל הזיכרון האנושי לא שוכח את זוועות הרע. לכן אפשר לומר, שבמודעות האידיאלית הרע ידוע, אך ברור שלא בוחרים בו. הוא קיים בתודעה אך לא נתפש כאפשרות מעשית. גם כיום, בימים המקולקלים הללו, ישנה מודעות כמעט אידיאלית להרבה דברים, באופן אישי ובאופן חברתי-לאומי-עולמי, אך עדיין לא ברור אם לא יקום החריג, המטורף או השתלטן והכוחני, במישור החברתי, הלאומי או העולמי, וייבחרו שלא כראוי לבני-ברית. בימי המודעות האידיאלית סכנה ממשית כזו תחדל מלהתקיים.
 
בסוף מזמור ע"ב בתהילים נאמר: 'וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן. כלו תפילות דוד בן ישי.' על כך אמר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב: "כל התפילות והזמירות מתחננות שיתגלה כבוד שמים בעולם. ואמנם כשיתרחש הדבר וכל הארץ תמלא מכבודו, אז לא יהיה עוד צורך להתפלל" (אור הגנוז, קץ התפילות, עמ' 227).
 
שבת שלום ומבורך
הרבה מירה רז

    © Raanan Raz