פרשת כי תבוא הַתּוכֵחָה
שתי פרשות ישנן בתורה אשר עיקרן תוכחה קשה: פרשת "בחוקותי" אשר מסיימת את ספר "ויקרא" ופרשת "כי תבוא" אשר בספר "דברים".
סגנונה של התוכחה הוא אם...אז...בטוב וברע (שתמיד קשור עם סבל)
"א וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ. ב וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ...
"טו וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ...כח יַכְּכָה יְהוָה, בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן; וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב. כט וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה, וְלֹא תַצְלִיחַ, אֶת-דְּרָכֶיךָ; וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל, כָּל-הַיָּמִים--וְאֵין מוֹשִׁיעַ...."
על פניו, רשימת הברכות והקללות מיצגות את שיטת המקל והגזר. להפחיד או לתגמל, ואכן כך המצב כלפי אנשים שרמת המודעות שלהם זהה לכל נפש חיה אחרת על פני האדמה (שהיא על פי בראשית א'30 : "וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן").
אנשים כאלה צריך לאלף להיות טובים. זה צריך להשתלם להם.
אבל באמת, בעומקם של פסוקי-התוכחה טמון ידע רוחני עקרוני, שנחשף בפנינו בקריאה אוהדת. לא הפחדות אלא אמירות, לא ענשים אתא תוצאות של בחירות.
חוקי-יסוד רוחניים שניתנו למין האנושי בשחר ההיסטוריה שלו כאילו היו חוקים של מדעי הטבע. וראו דבר מפתיע ביותר:
חוקי עולם הטבע, ברובם הגדול נסתרים מעיני המדענים. מה אנו יודעים על המוח? מה אנו יודעים על היקום? מה אנו יודעים על מחלות או על בריאות? מצד אחד – הרבה, מצד שני רב הנסתר על הגלוי. ככל שמתפתחת הטכנולוגיה מגלה המדע עד כמה הוא עדיין לא יודע.
ואילו החוקים הרוחניים, שמעצבים את משמעותו של העולם הגשמי, שניתנו לבני האדם באמצעות נבואה, הינם כתובים שחור על גבי לבן, ברורים לחלוטין, רב הגלוי על הנסתר, העקרונות מוצקים ואוניברסליים ומשותפים לכל המאמינים בבורא אחד – אבל רבים הם אלה (עדיין) שלא לוקחים אותם יותר מדי ברצינות.
הבה נתמקד בהפחדה אחת כזאת וננסה להבין את העקרון הרוחני, הנצחי והאוניברסלי, שבתוכה? "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה..."
לפני תיאור זה של מצב מקולל ישנה רשימה אימתנית של תבוסות, מחלות, טבע משתולל ומוות. והכל כיון שלא שמעת בקול יהוה אלוהיך. להזכירכם את שכתבתי על פרשת "ראה" – הכוונה היא כיון שלא הבנתם את המשמעות בתוך קולו של יהוה אלוהיך, לכן תהייה לכם קללה בחייכם, חיים שמשמעותם קלה בעיניכם. ולהיפך.
אומר על כך בעל ה"שפת אמת" (הרב יהודה אריה לייב אלתר 1847-1905 האדמו"ר השני בשושלת חסידות גור) תחילה אצטט ואחר אסביר:
"כי הנה בני ישראל נבראו להאיר לכל העולם וניתן להם התורה ומצוות. תורהאור, והמצוות הם להמשיך אור התורה גם בגוף, כי הנשמה אור תורה וע"י נר מצווה מאיר אור הנשמה בגוף. כי הגוף מחשיך אור הנשמה, לכן הכסיל בחושך הולך, שהוא חשכת הטבע, ובני ישראל בכח התורה ומצוות הם מאירים את הטבע. וכן כתוב:
"וזרח בחושך אורֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כצהרים" (ישעיהו נ"ח 10) וכן כתוב:
"החושך יכסה אֶרֶץ... ועליךְ יזרח יהוה... והלכו גויים לאורךְ" (ישעיהו ס' 2-3)
אבל עתה בגלות, הגם שיש לנו התורה ועוסקים בתורה ותפילה אין מרגישין האור תורה וממששין כעיוור באפילה. אעפ"כ צריכין על כל פנים למשש בתורה, שגם העיוור הממשש באפילה, הקב"ה ממציא לו הדרך ועל ידי זה מבקשין "גַל עינַי ואביטה נפלאות מתּורתֶךָ" (תהילים קיט 18)"
הקדמה להסבר
הדברים שנאמרו לבני ישראל בתורה – מכוונים בעצם לכל אדם בעולם, ברמה העקרונית שלהם. לדוגמא – לא כל בני האדם מצווים לספור שבעה שבועות אחרי פסח ולחגוג ביום החמישים את חג מתן תורה, אבל "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" או עשרת הדיברות הכתובים בה, חלים על כולם.
כך גם העקרונות של פרשת התוכחה.
בנוסף - גם לספרי הנ"ך (נביאים וכתובים) יש מסר אוניברסלי שתשתיתו הרוחנית/הרעיונית היא התורה, והרב אלתר מצטט מהם בדבריו כדי לבססם.
שני פסוקים מספר משלי (כ 27): " נֵר יְהוָה, נִשְׁמַת אָדָם " ו (ו 23): " כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר " קשורים לתחילת דבריו.
הסבר
בני ישראל - וּנְכַוֵון לכל אדם בעולם - נברא כדי להאיר את אורו בעולם.
כיצד? באמצעות נשמתו. מדויק יותר – באמצעות אור נשמתו.
מה ז'תומרת?
ז'תומרת שנשמתו של האדם היא מאגר של אנרגיה שמתבטאת במחשבות מאוד מאוד חיוביות וחכמות שמתוכנתות באופן גאוני לפתור כל בעיה בדרכי נועם ולהביא שלום. ואם האדם בוחר להגיב למצבים בחייו באמצעותן הוא מביא אור לעולם וליושביו.
ההפך מכך הוא מאגר האנרגיה שמתבטאת במחשבות מאוד שליליות של פחד וחרדה ושל יצר השרדות בסיסי (שאז זו אינה מחשבה שלילית) אשר האור שלהן הוא קטן מאוד יחסית לאור הנשמה. זהו אור הגוף, אור החומר הדחוס שמסתיר את אור הנשמה כמסך.
מצב כזה מדומה בדברי הרב אלתר ל- כסילות !
למה הדבר דומה?
לאדם שיושב בחושך בעקבות הפסקת חשמל. אם יהיה בידיו גפרור מאיר יהיה זה בשבילו שינוי גדול. ממצב של עיוורון למצב של ראיה מסויימת. אומנם ראיה של שטח מצומצם אבל ראיה. חזר החשמל ואור גדול ממלא את החדר. תחושה של שחרור וחופש.
מסקנה – מי שבשבילו אור של גפרור הוא האור הרגיל, שיידע שבעצם הוא חי בחושך, מה שהרב אלתר מכנה "חשכת הטבע". אור החשמל הממלא את כל החלל הוא אור הנשמה, הוא האור שמאיר את הטבע.
בטבע יש ניגודי-אינטרסים, מאבקים ומלחמה, וכסילות האדם מתבטאת בכך שהוא חושב שזוהי מהותו של העולם.
התורה אומרת, שמהותו של העולם היא "טבע הנשמה" אבל זוהי מהות נסתרת (ולא טבע הגוף שהוא העולם הגלוי), ומהות זו משקפת את מהותו של יהוה שנפח אותה (=נתן משלו) באדם כדי שתנחה/תוביל/תדריך את נפשו/גופו מחוויה של פירוד אל חוויה של אחדות הניגודים ושלום.
"תורת אור"
לבני ישראל ניתנה התורה שהיא "תורת אור", כלומר מכילה את הידע הרוחני שבאמצעותו ניתן להגיע לידע וליכולת הנ"ל של הנשמה. התורה היא הכלי, הישום ניתן לבני אדם.
המצוות כולן, ובאופן ברור יותר, אלו המוסריות – שבין אדם לחברו - מושכות את האור הזה גם לעולם החומר. כשאדם מקיים מצווה בכוונה וברצון, הוא נהפך לצנור המעביר אור אל עולם החומר. במצב כזה הוא לוקח הרבה אור מנשמתו וגם נותו אותו באותו זמן. הנתינה והקבלה הן אחד.
שני הפסוקים מתהילים שמצטט הרב אלתר משקפים את כל אמור לעיל כפי שיקרה באחרית הימים, באותו עולם לאחר שהאנושות תשלים את אותה אבולוציה רוחנית ותבחר במודעות הנשמה באופן טבעי (ראו ישעיהו פרק ב' 1-4)
ויחד עם זאת הוא מסיים ואומר שבמסע המפרך הזה אל אור הנשמה גם ה"לא כסילים" מגששים באפילה. עם כל אמונתם ורצונם נעלם מעיניהם איזה שביל או איזו דרך והם תועים בדרך. אל יאוש. הקב"ה יודע להבחין בין העושים בזדון לעושים בשגגה.
הראשונים – הינם בבחינת "אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" ובמוקדם או במאוחר האנרגיה שבה עטופים חייהם גם תעצב אותם בצלמה ובדמותה
האחרונים הינם בבחינת "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ " , ולמרות שארכה וקשתה הדרך הם מבקשים (וזהו הציטוט האחרון של הרב אלתר):
"גַל עינַי ואביטה נפלאות מתּורתֶךָ" !
ברוחו של חודש אלול ולקראת השנה החדשה אצטט:
"אמר הקדוש ברוך הוא: בָּנַי, פִּתחו לי פתח אחד של תשובה כחוּדה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרונות נכנסות בו" (שיר השירים רבה כ ד)
זהו המסר של פרשת התוכחה.
שבת שלום ומבורך
הַרַבָּה מירה רז
