פרשת כי תצא
מספר הזוהר - על לימוד תורה
אפתח בדברים מתוך ספר הזהר בפרשת "כי תצא" (בתרגום ובבאור בעל הסולם, רבי יהודה ליב הלוי אשלג): בסוגריים ההסבר לטקסט של הרב אשלג.
אבל חכמים, אוי לאלו שאוכלים תבןושבלים של התורה (כלומר שתורתם מעורבת מטוב ורע כמו תבן ושבלים המעורבים-מאכל וקליפות) ואינו יודע בסתרי תורה, אלא קלים וחמורים של תורה. קלים הם תבן דאורייתא (דהיינו פסולת) וחומר של תורה הוא חטה (שיש בה מאכל ופסולת. כי חטה היא אותיות) ח"ט ה', (אשר חט הוא פסולת, ה' היא הטוב, שהוא סוד) עץ הדעת טוב ורע. ( דהיינו כמו שאמרו ז"ל עץ הדעת חטה היה [ברכות מ.] )
דברים אלו באים ללמדנו שמשמעות הַפְּשָׁט (הקריאה הפשוטה) של טקסט התורה יכולה להיות עבורנו בלתי רלוונטית לחלוטין, כמו התבן שאינו כשיר למאכל אדם.
אבל אם "נצלול" לעומקם של דברים ונחשוף את הנסתר בהם הרי שנקבל משמעות מאוד רלוונטית ובסיסית לחיינו, כפי שגרעיני הדגן הם המזון הבסיסי של האדם.
רק שנדע להפריד בין הקליפה והגרעין.
דין "יפת תואר" – הקליפה והגרעין – הבלתי רלוונטי והרלוונטי לנצח
י כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. יא וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. יב וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. יג וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה. יד וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.
הדין הנ"ל בלתי מתקבל על הדעת היום, ואפילו לא בימים עברו אלא שאז מעמד האשה בעולם היה בכזה שפל שדין 'יפת תואר' מנסה קצת 'לרכך את המכה' עבורה. היא אכן נלקחה בשבי והגבר ששבה אותה עומד לקיים איתה יחסי-מין בלי קשר לרצונה, זו פשוט זכותו, אלא שהתורה נותנת לה חודש ימים להתאבל על מר גורלה ואפילו לכער את עצמה שמא לא ירצה בה, ומצד שני גוזרת איפוק על הבחור, שלא יתנפל עליה כמו חיה רעה.
ברמת הפְּשַט – משמעות הלימוד של החוק הזה היא במישור הסוציולוגי וההיסטורי שחוקר תהליכים בהתפתחות החברה האנושית. אולי נוכל להרגיש הקלה מסויימת לאור השינוי במעמד האשה בעולם בימינו, אבל ברור שעדיין קיימים מקומות שאפילו הדין הזה הוא מתקדם מדי עבורם.
מבחינת ספר הזהר לימוד כזה אינו מספיק. הוא אינו לוקח אותנו אל הגרעין, אל אותו חומר שנוכל להזין בו את עצמנו. גרעין הדגן הפשוט מזין את התאים הפיזיים, את הגופנפש, ואילו גרעין הדגן כְּסמל מופשט (אבסטרקטי) של דין 'יפת תואר', מזין את נשמתנו.
"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (רש"י לפי קדושין כא)
"כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ" – במלחמת הַיֶצֶר הכתוב מדבר. במובן הרוחני, לצאת למלחמה ביצר שמביא למעשים שמקלקלים את העולם (הפרטי והכללי), זוהי החלטה חד משמעית להביא לשינוי במצב הקיים. אם ההחלטה היא אכן כזאת, אומרת התורה מיד בהמשך:
"וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ" – כי "הבא לטַהֵר מסייעין לו".
זהו עקרון אמוני שהתורה מבקשת מִלומדֶיהָ להפנים. כשהאדם אינו מוכן לוותר על חזון השינוי הטוב, והוא חדור אמונה וכוונה לעשותו, הוא יקבל סיוע מ(בחר/י כרצונך): אלהים, היקום, החיים, המזל...רק שלא יחשוב שמה שקידם אותו כל כך יפה היה במקרה!
"וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" – שימו לב היטב למילים. לא כתוב 'ושָבִיתָ אותו'אלא 'ושבית שביו', כלומר אתה תקח בשבי את מה שהיצר הרע לקח בשבי עוד קודם. ואת מה היצר הרע לקח מקודם בשבי? אותך!!!
אז אם יצאת למלחמה עקבית ונחושה לעשות את השינוי המיוחל, הנצחון שלך יהיה שתקבל/י את עצמך בחזרה!
זה הרבה יותר טוב מאשר לשבות את היצר הרע, מה שקוראים בשפה הפסיכולוגית – להדחיק – כי אז אין אנחנו משוחררים מן הדבר.
לשבות את שביו של היצר הרע, זה אומר להשתחרר ממנו לגמרי אחרי שעשינו שינוי אמיתי.
דין "עמלק " – הקליפה והגרעין – הבלתי רלוונטי והרלוונטי לנצח
פרשתנו מסתיימת בענין מחיקת עמלק מתחת השמיים:
יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ--תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח.
שוב – בקריאה הפשוטה אנו לומדים היסטוריה.
אין היום 'עמלק' פיזי וגם אם היה, קרוב לוודאי שרוב חכמי הדת שלנו לא היו מתירים ג'יהאד על פי התורה, ובצדק!
פסק הלכה כזה היה בוודאי אבי אבות הקליפה שספר הזוהר מדבר עליה.
ומהו כאן הלימוד שספר הזוהר קורא לו "חומר של תורה"? שיש בו את גרעין הדגן?
למחות את 'עמלק' משמעו למחוק את ה'ספק' (זה גם זה 240 בגימטריה) ואותו אנו מצווים למחוק מתחת השמיים.
עמלק נלחם בישראל לאחר חצית ים סוף, כשבני ישראל כולם חוו חווית אמונה כבירה ככתוב (שמות יד):
כט וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם; וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.
והנה נופל על העם סבל גדול בדמות מלחמה, שאין חזק ממנו (כי בו מוות ושכול) לערער אמונה, לסדוק בה סדקים, הם הספקות, שסופם להפיל את בנין האמונה שהקב"ה בעזרת שליחיו-משה ואהרון- עמל כה רבות לבנות בליבם ובמוחם של צאצאי אברהם שנשתעבדו לפרעה ושכחו את נשמתם ואת מקורה.
ח וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם.(שמות יז)
מדוע כה חשוב שבנין האמונה יעמוד חזק ויציב בפנימיותו של האדם?
כי אצל אדם כזה הציווי להיות טוב, לפעול מרמת נשמתו כישות של אהבה, לא להכנע לשום 'פרעה', לאחד במעשיו את הניגודים בעולם ולהביא שלום בכל רמות קיומו – הוא ציווי מוחלט שמתמצה במושג 'תיקון עולם' .
כך ראוי ללמוד תורה כדי להיות ראויים שיתגשמו בנו דברי הנביא ישעיהו (ב):
ג "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם "
שבת שלום ומבורך הרבה מירה רז
