פרשת 'רְאֵה'
כו רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. כז אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. כח וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.
הפסוקים הפותחים את פרשת 'ראה' הינם מיוחדים במינם. אין הדבר ניכר מן הפְּשָט (המובן הפשוט) שלהם. בו - הם לכאורה מובנים מאוד, אבל רק ירידה לעומקם ע"י יציאה מן הפשט חושפת בפנינו חוקים רוחניים אוניברסלים ונצחיים שלא נס ליחם עד היום.
את הפשט אפשר להבין כך (בסגנון עממי): תעשו מה שאני מצווה אתכם ויהייה לכם טוב, יעני ברכה, לא תעשו מה שאני מצווה אתכם יהייה לכם רע, יעני תבוא קללה. יאללה תתחילו לפחד ולעשות מה שאומרים לכם. מי? הרבנים כמובן!
ואז, בהמשך לפשט הרדוד הזה מתחילים לעשות...ובעיקר מתחילים לאסור ולהחמיר! וכמה שיותר מאוימים ככה יותר מחמירים. העיקר שתבוא כבר הברכה.
עיון מעמיק יגלה לנו שאין דבר רחוק מהתאור הנ"ל כדי שתבוא הברכה לחיינו.
ראשית – היכן בפסוקים המצוטטים למעלה מופיע השורש ע.ש.ה? ובל נשכח – בטקסט של התורה לכל מילה, שורש ואות יש משמעות וכוונה. לא סתם התורה משתמשת בשורש זה או אחר, וכאן מופיע השורש ש.מ.ע
שנית – שני שורשים או שני פעלים בשפה, הן סימן מובהק לשתי משמעויות, למרות שבפשט או מדויק יותר, בתובנה של האדם ההדיוט הם בעלי משמעות זהה. אם תבקשו מאדם כזה לומר לכם בעברית מדוברת מה פרוש "שמעו בקולי" התשובה תהייה קרוב לוודאי: "תעשו מה שאני אומר לכם", ולא כך הדבר !
"אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם..." - מה פרוש לשמוע אֶל המצווה? האם היא מדברת אלינו? ואם כן- כיצד? המצווה מדברת אלינו באמצעות המשמעות שלה. לשמוע אל המצוות פרושו להבין את המשמעות שלהן. משמעות זו היא הנותנת לעשיה איכות של ברכה. עשיה ללא משמעות יש לה ערך מסוים (לא ארחיב על כך כאן) אבל ברכה 'באמת' אין בה. אדם לא מרגיש מבורך ללא משמעות ובוודאי אינו יכול להיות ברכה לאחרים. המשמעות קשורה גם בכוונה. וכבר אמר הרב קוק (אורות הקודש ח"א עמ' קכד):
"הכוונה היא הכל. תחית הכוונה היא תחית העולם" וכוונתו היא שהעולם הפרטי- האישי, והעולם הכללי: החברתי העולמי, יבורכו כאשר כל עשיה תיצור מציאות שתבטא את המשמעות הרוחנית שרוצה להתגלות באמצעות אותה העשיה. תחושה של התרחבות הלב וחיבור של אהבה - זוהי הברכה.
רוח התורה משמעותה ותכליתה הוא לאחד את הניגודים, והיפוכה בקללה.
מילון אבן שושן אומר לנו ש'קללה' מקורה בהרחבת המשמעות של השורש ק.ל.ל שהוא בנין פָּעַל-בנין קל ופרושו: "היה מועט במשקלו, הֶפֶך מן 'כָּבֵד'.
קללה פרושה תחושה של חיים קלים כקליפת אגוז. עלה נידף ברוח. ומתי אנו מרגישים כך? כשאין משמעות לחיינו.
כשהתורה אומרת: "וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם..." היא מתכוונת שכאשר החיים קלים במשמעותם הרי שאין בחיים כאלה ברכה אלא דווקא קללה. במילים אחרות:
כשלא מוצאים משמעות חווים קללה, כשמוצאים משמעות חווים ברכה.
כל האמור לעיל מתחיל במילה "רְאֵה" (לא 'ראו'), פְּנִיָה לאחריות של היחיד למצוא את המשמעות והברכה של חייו. האם אפשר לראות ברכה או קללה? האם אפשר לראות משמעות? אפשר ! אך רק בעיני רוחנו. ועל כן ברור שהציווי "רְאֵה" מכַוון אותנו לרְאִיָה רוחנית, להבנה רוחנית.
אם ניראה בעיני רוחנו את הברכה, והיא תהייה חיה וקיימת ומוחשית כפי שאנו רואים דברים בעינים הפיסיות שלנו, אזי נוכל ליצור מציאות בעולם החומר שתבטא את הראיה הרוחנית הזו ונתברך בה.
לכל האמור לעיל ישנו תוקף של חוקה, היינו חוק רוחני מוחלט. להגשמתו ישנן הרבה דרכים. הדרכים אינן מוחלטות, הן רבות ומגוונות, אבל כולן אמורות לבטא את החיפוש אחר משמעות, אחר הברכה.
האבולוציה הרוחנית של האנושות היא מסע להבנת התהליך הזה המתרחש בפנימיותו של האדם. על פי התורה, על היהודי/ה מוטלת החובה לחיות כך, ובכך להוציא את עצמו ואת האנושות מן החושך הגלוי ל"אור הרזים", לאור שעדיין נסתר. להאיר את האור הגנוז.
שבת שלום ומבורך
הרבה מירה רז
