פרשת 'עֶקֶב' 2
בפרשה מצוי הפסוק הבא:
"וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל--מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ "(דברים י' 12)
פסוק זה הוא מאושיות אמונתנו והוא מסביר בעצם מהי אמונה.
ישנם כאן שני מושגים: "יראת יהוה" ו"אהבת יהוה"
והסדר הוא: קודם 'יראה' אח"כ 'אהבה'
מיראה באים לאהבה! האמנם?
המושג 'יראה' קשור במושג 'יראת-כבוד'. ואין ה'יראה' קשורה ל'פחד'.
הפחד מחבר אותנו לתחושה קשה שהיינו רוצים להמנע ממנה, תחושה שנובעת ממחשבה שהנה מגיע אלינו איזה סבל, ואילו היראה היא הכרה במציאות ובסמכות בלי קשר לתוצאות. היא תוצאה של ראיה בעיני הרוח, שמאשרת לרואה (כאילו הוא רואה פיסית) את דבר קיומו של הניראה. השפה גם משתמשת בפועל 'ר.א.ה' בהקשר של להבין.
כמה פעמים אנחנו אומרים "תראה, אבל..." ואנחנו מתכוונים "תבין, אבל..."
אותיות השורש של 'יראה' הן י.ר.א ושל 'ראיה' הן ר.א.ה . שתי האותיות המשותפות הן ר ו- א ושתי האותיות האחרות יוצרות יחדיו את המילה 'יה'. נילמד מכאן שהמושג 'יראה' מכוון למצב שבו לאדם יש יראה מתמדת כיון שהוא רואה לפניו תמיד, בכל מצב, את מושא יראתו.
בעולם האמונה מושא זה הוא 'יהוה', ההויה שבראה את העולם "סוף מעשה במחשבה תחילה"
יראת-יהוה היא פינוי מקום בחוויות החיים לנוכחות נוספת שמלווה באופן צמוד את האדם, והיא משפיעה על הרגשתו ועל אופן מימושו את חייו. 'יראת יהוה' היא הכרה בעצם נוכחותו של האל בחיי ובכל הבריאה שסביבי. במילים פחות "דתיות" אפשר לומר שכשהאדם חי בתחושה עמוקה שאין מקריות, ושלכל דבר יש משמעות אזי יש לו יראת כבוד למתרחש, כיון שהוא מפנה מקום בתודעתו לעובדה שיש דברים נסתרים ממנו שיוצרים סיבה ותוצאה בחייו.
גם ביחס לבריאה – להתבונן בעץ, בפרח, בחיה בכוכב וכו' מתוך יראת-כבוד לבורא, היא להתפעל מן העובדה שכל הדברים המורכבים והמופלאים הללו בכלל קיימים, ולהבין שאנו, בני האדם, מפותחים ככל שנהיה, עדיין אנחנו חלק מן הבריאה. וגם אם, כמי שנבראו "בצלם אלהים", יש לנו כח בריאה מסויים הרי שהוא מוגבל מאוד, ביחוד לאור העובדה שאנו בוראים "יש מיש" ולא "יש מאין". לברוא "יש מאין" זו היא מהותו של יהוה.
סדר המילים בפסוק: "ְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל--מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ..."מלמד שאי אפשר להגיע לאהבה-יהוה בלי שתהיה מלכתחילה יראת-יהוה, כלומר הכרה בקיומו/ה של ישות כזאת.
האדמו"ר ר' אהרון מקרלין השני אמר: "יראה בלי אהבה אינה שלימות, אהבה בלי יראה אינה כלום"
חישבו על יחסים בין בני-זוג ותיווכחו עד כמה נכונים דבריו...
חופש הבחירה ויראת יהוה
נגזרת נוספת מן הפסוק הנ"ל, הקשורה למהותה של אמונה היא מאמר חז"ל הבא (ברכות ל"ג ע"ב)
"ואמר רבי חנינא:הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר +דברים י'+: ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה..."
הנה דברים בשם ר' ברוך פרידנברג להבהרת הענין:
"כל המצוות כדי לקיימן צריכים לעזרת יהוה. כדי לעשות המצווה נזקק אדם לאיזה דבר, וכל דבר מיהוה הוא, כמו שאמר דוד המלך (דברי הימים א כט 14)
"וְכִי מִי אֲנִי, וּמִי עַמִּי, כִּי-נַעְצֹר כֹּחַ, לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת: כִּי-מִמְּךָ הַכֹּל, וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ. " אי אפשר לקיים מצוות ציצית אם אין לך בגד, אי אפשר לקיים מצוות מזוזה אם אין לך בית, אי אפשר לקיים מצוות צדקה אם אין לך מה לתת וכדומה, מי שנמצא במאסר אינו יכול לקיים הרבה מצוות, פרט ליראת יהוה, כאן אין צורך בשום דבר. מצווה זו אפשר לקיים בכל התנאים ובכל המצבים"
לכן אומרת התורה שזהו הדבר היחיד שתלוי רק באדם ולכן אותו שואל- מבקש יהוה מן האדם.
כמובן שכל זה 'כביכול' שהרי יהוה נתן לנו חיים כדי שנחיה אותם עם יראת יהוה ולכן הוא שואל אותה מאיתנו.
ואכן לענין קיומי מהותי זה מתיחס בעל ה"שפת אמת":
"...העיקר היא היראה, כי ע"י היראה יכול יכול אדם להגיע לשאר המעלות....והכוונה היא, שהיראה היא הקדמה לכל דבר. ובאמת, הכל מהשם יתברך, אלא שעל ידי היראה יכול אדם להרגיש הארת-יהוה שיש בכל דבר. וחז"ל אמרו (שבת ל"א ע"א-ע"ב): אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו.
(כלומר) יראה היא בחינת המפתחות החיצוניות, כי החיצוניות מסתירה את הפמימיות, ועל ידי היראה נפתחים השערים ומתגלית הפנימיות..."
במילים אחרות יראת-יהוה מביאה להבנה של פנימיות התורה.
אפשר לקרא את התורה בלי יראת-יהוה ולקבל את הדברים כפשוטם, אבל יראת-יהוה מוסיפה מימד נוסף לקריאה וללימוד, את אותה נוכחות בוראת שמבקשת את שיתוף הפעולה של האדם הלומד בתיקון עולם, והיא נוכחת בפנימיות הטקסט ולאו דווקא בפשט שלו.
אסיים בסיפורון בתוך ספר שנכתב בשנת 1911 בוילנא ושמו "איש יהודי" ואשר תת הכותרת שלו אומרת "ובו יבואר התנהגות האדם בימי חלדו באשר הוא יהודי" מאת מרדכי זונדל בן הרב זיסקינד רובינשטיין:
"...רב אחד התפאר לפני ר' זלמלי מוולוז'ין, שמעולם לא הלך ד' אמות (2 מטר)בלא תורה (כלומר, לא הלך שני מטר בלי להרהר בדברי תורה).אמר לו ר' זלמלי: בזאת אין רבוּתָא (זה לא משהו מיוחד), כי אם בזאת יתהלל המתהלל, שלא הלך ד' אמות בלא יראת שמיים..."
ו לא דברנו עוד על אהבה
שבת שלום ומבורך
הרבה מירה רז
