פרשת דברים 2
פרשת 'דברים' נקראת תמיד בשבת שלפני תשעה באב (וגם כשתשעה באב נופל ביום השבת).
שבת זו מכונה גם 'שבת חזון' על שם הפסוק הראשון מן ההפטרה של אותה פרשה - ישעיהו פרק א':
"חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם--בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ, מַלְכֵי יְהוּדָה "
זוהי ההפטרה השלישית והאחרונה של ימי 'בין המיצרים' (מ-י"ז בתמוז ועד ט' באב) ששלושת ההפטרות שלהן נקראות 'תלתא דפורענותא' - כלומר 'שלוש של פורענות – מעין הכנה, שנבין מדוע נחרב המקדש בתשעה באב. מדוע קרה לנו האסון הזה.
החזון שהנביא חוזה ליהודה וירושלים הוא חזון קשה של פורענות שהסיבה לה היא הפיכתה של החברה היהודית בימי בית המקדש הראשון לחברה כזו:
"הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָוֹן--זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים; עָזְבוּ אֶת-יְהוָה, נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל--נָזֹרוּ אָחוֹר"
חברה שערכיה זהים למקום שנמחק מעל פני האדמה – והנביא משתמש בו לתאור המצב: "...קְצִינֵי סְדֹם"...ו "עַם עֲמֹרָה" . והוא הולך ומפרט:
"...יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ." וגם "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים--כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם" ועוד ועוד
הדרישה היא: "רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי: חִדְלוּ, הָרֵעַ..."
ברור לגמרי, שהמצוות שבין אדם לחברו, שנשכחו כנורמה חברתית מוסרית, הן אלה שהביאו את החורבן, בעוד שהמצוות שבין אדם למקום, היינו כל סוגי הפולחן למיניהם שהיו נוהגים בבית המקדש שעיקרם היה הקרבת קורבנות, קוימו בהתלהבות ובדבקות כזאת עד שהנביא, מביא את דבר אלהים ומטיח בהם:
"כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי (בבית המקדש)--מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי? לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא--קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; (קורבנות של ראש)חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא (ימים שאתם קובעים אותם לימים מקודשים), לֹא-אוּכַל (לסבול שאתם מחברים)אָוֶן (פשע ורֶשַע) וַעֲצָרָה (אספת עם) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם--גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ.
כאמור זוהי 'שבת חזון', השבת שלפני תשעה באב, יום שבו חרב המקדש (הראשון ב 586 לפני הספירה ע"י בבל, והשני ב 70 לספירה ע"י רומי).
האדמו"ר ר' אברהם יעקב מסדיגורה (1884 - 1960) אמר:
"צדיקים היו אומרים: שבת זו שבת גדולה היא. והטעם פשוט. כשמכניסים נר במקום אפל אורו חביב מאוד. ולכן בימים אלה, ימי שיפלות וירידה, דיכאון וחשכות, כשבא אור של שבת קודש, הוא חשוב וחביב מאוד. וזה שנאמר (תהילים ל"א 20): "מָה רַב-טוּבְךָ, אֲשֶׁר-צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" , היינו בגלות – הטוב צפון ונסתר, בחינת דינין, אבל לעתיד לבוא יתגלה הטוב מתוך ההסתר. וכך בימי המיצרים, שהם בבחינת הסתר ודין, כשבא אור השבת מתגלה הטוב הצפוּן בתוך ההסתר".
בפרשה של שבת זו ישנו פסוק שבו צפון אור רב, אם רק נרצה לקרוא אותו כך. הוא לקוח מתוך דבריו של משה על פרשת שנים-עשר התיירים (המרגלים) שנשלחו לתור את הארץ וכשחזרו המסו עשרה מהם את לב העם בתיאורים מפחידים כאלה עד שהעם איבד את האמונה שיוכל, בעזרת אלהים לרשת את ארץ אבותיו, כפי שהבטיח להם. אומר משה:
"וְלֹא אֲבִיתֶם, לַעֲלֹת; וַתַּמְרוּ, אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (דברים א 26)
אם נוציא פסוק זה מהקשרו נוכל לרדת לעומק נוסף שטמון בו. כלומר, לעלות לא נפרש על דרך ה'פשט' – לעלות לארץ, אלא נפרש - לעלות בסולם הרוחניות, לעלות מרע לטוב.
לעלות במעלות הקיום האנושי על פי התיאור המופלא בחלום יעקב:
"וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה..." (בראשית כ"ח 12)
הסולם הוא האדם, אשר חי בשר ודם, 'גוּפנֶפֶש' על פני האדמה, אבל ראשו, נשמתו, ומקורהּ יהוה, שואפים מעלה, להשתחרר יותר ויותר מכבלי החומר מבלי להתנתק ממנו (כי אז אין חיים). לרומם את החומר, לעדן אותו, לעשותו אותו טוב יותר בכל מובן אפשרי.
מי שלא עושה זאת, מי שלא רוצה לעלות עליה שכזו כאדם, ממרה- ע"פ הפסוק- את פי "יהוה אלהים". כלומר, הציווי הוא, לעלות מבחינה רוחנית, להיות בתהליך של צמיחה והתפתחות בלתי פוסקות כל עוד יש חיים, הציווי הוא לצאת ממצרים ולהגיע אל הארץ המובטחת כמטפורה. ה'רע' הוא מיצר גדול. ה'טוב' נמצא באמונה שאפשר להביס אותו. זו הארץ המובטחת. אם תעלו , תשיגו, תגשימו, יתחברו שמיים וארץ. הסולם, החומר, ישמש ככלי לעלות שלב אחר שלב של ברכה והצלחה.
בהפטרה שואל הנביא ישעיהו:
"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה ?
מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ--וְעַתָּה מְרַצְּחִים"
זהו תאור מדויק של"וְלֹא אֲבִיתֶם, לַעֲלֹת; וַתַּמְרוּ, אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם"
העיר ירושלים, בירת ממלכת יהודה, שבעבר היתה מקום של משפט צדק, של נאמנות לטוב, המרתה את פי יהוה אלהים והפכה לבוגדת, לזונה, למקום של מרצחים, גם פיזית וגם רוחנית.
בני אדם מאמינים בכוחו של הרוע, כיון שהוא הראה את יכולתו בעולם הזה, כח עצום, משחית ומרסק ללא ספק. כח שנבחר ע"י בני האדם לעשות בו שימוש כדי להשיג את מטרתם. אבל כוחו של הטוב חזק לעין ערוך, רק לא נותנים לו אפשרות כמו שנותנים לרוע, לא בוחרים בו מספיק אנשים, ולא בוחרים בו מספיק פעמים. לא כאן המקום לדון מדוע המצב הוא כזה, אבל עובדה היא שהרע בסופו של דבר חולף, זוהי המשמעות של נבואות החורבן. יהוה אלהים לא ברא את העולם כדי שהרע ישלוט בו. הרע מתקיים בו, יש לו תפקיד, אבל הוא הצד השני של המטבע, הוא הנגטיב של הפוזיטיב, הוא החושך שמחכה לבוא האור, הוא החורבן שממנו תצמח הישועה, תיוולד הבחירה החדשה לא להמרות עוד את פי יהוה אלהים. לציית לחוקי עולם הבריאה שהיה עולם של שלום.
במסכת תענית (במשנה) נאמר "משנכנס אב ממעטין בשמחה" .
אומרים חסידים:
בימים אלו ממעטין, מצמצמין הרבה דברים, אבל בשמחה.
מה ממעטין בשמחה? את כל הדברים שהביאו לחורבן: שפיכות דמים, גילוי עריות, עבודה זרה ומה ששקול כנגד שלושתם – שינאת-חינם.
"אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה"
חודש טוב
הצלחה ושמחה במיעוט הרע
בפרטי ובכללי
שבת שלום ומבורך
הרבה מירה רז
