פרשת מטות
פרשת מטות פותחת בברור תכולתם של המושגים 'נדר' ו'שבועה' ולאחר מכן מדובר במלחמה במדין.
מה אפשר ללמוד מסמיכות פרשיות זו?
ראשית ענין הנדרים
מעמדה האישי של אשה בעיניני נדר שנודרת או שבועה שנשבעת הוא, על פי התורה, כזה שבעלה או אביה יכולים להפר אותם או לאשרם ע"י כך שהם שומעים ולא מפירים. האמת היא שכוחו של הבעל בהפרת נדרים קטן יותר מכוחו של האב כיון שהבעל יכול להפר נדרי-אשתו רק כאלה שקשורים לעינוי הנפש ולדברים שבינו לבינה.
הענין האחרון שמוזכר בנושא זה קשור למקרה שבעל שמע את נדרי-אשתו ולא הפר אותם (בדיבורו) ובכך היא חייבת לקיים את נידרה. אבל "וְאִם-הָפֵר יָפֵר אֹתָם (את נדריה מ.ר.), אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ--וְנָשָׂא, אֶת-עֲוֹנָהּ" (במדבר ל 16) כלומר, אם בכל זאת יפר הבעל את נדריה אחרי שומעו ושתיקתו, וכתוצאה מהפרה זו לא תקיים האשה את נידרה, ישא הבעל את העוון וה' יסלח לה.
סמוך למילים אלה (מפריד רק משפט מסכם ללא תוכן חוקי) מובא בסמיכות הענין הבא:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ"
וכאן שאלו חכמים כאמור לעיל: מה אפשר ללמוד מסמיכות פרשיות זו?
ואוסיף עוד שאלה: מה כל כך חשוב במלחמה במדין, שללא מימושה לא יכול משה לעזוב את העולם הזה?
אומר רש"י:
"ונשא את עווֹנה- הוא מוכנס תחתיה: למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו, הוא נכנס תחתיו לכל עֹנשין"
הרמב"ן ציין , שהאשה אינה יודעת שהפרה זו של הבעל אין בה ממש, כיון שביום שומעו כבר הקים את נדריה ולכן אמרה התורה שהבעל ישא עוונה, כאילו הוא עצמו נדר וחילל את נידרו. אבל אם האשה יודעת כל זה, אינה נקיה מענש.
אם נשליך תובנה זו על הציווי ל"נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים" ניראה שגם המדינים עם המואבים יחדיו בכוונת תחילה, לאחר שלא צלח בידי בלעם לקלל את ישראל, גרמו תקלה גדולה לעם ישראל שעלתה לו בעשרים וארבעה אלף הרוגים. כמובן!!! שבני ישראל אינם נקיים מאחריות ועל כן באה עליהם התוצאה של בחירתם ליפול לפרובוקציה שעשו להם בחושבם שאין בזה כל רע. אבל הגורם לתקלה אינו פטור כלל וכלל.
אכן, גם בנות מואב השתתפו ב'תקלה' אבל עוד לפני כן מואב כבר הושפלה בפומבי כאשר בלק מלכהּ לא השיג את מבוקשו (ישנם עוד נימוקים מדוע לא נצטווה משה למלחמה גם על מואב אבל זה לא מעיניננו כאן). לעומת זאת על מדיָן לא שמענו כלל שנשאו בתוצאות מעשייהם.
מסתבר, שמשה חייב לגרום לכך שגם הם ישאו בתוצאות מעשייהם ושהדבר ייראה בעולם. הוא מבין שיש כאן ציווי עקרוני-רוחני מעבר למלחמה עצמה ולכן הוא מעביר את הציווי לעם בשינוי ממה ששמע מיהוה: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא; וְיִהְיוּ, עַל-מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת-יְהוָה, בְּמִדְיָן" (שם ל"א 3).
כשאלהים מצווה עליו הוא אומר: "נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים"
מכאן שהמשימה האחרונה של משה לפני הסתלקותו מן העולם היא לא להשאיר 'גורם תקלה' כה מתוחכם וכה מסוכן ללא תגובה מאת יהוה. האלהים מתכוון שבני האדם יתקנו את העולם בתיקון עצמם מבחינה של מודעות ומוסריות ולא יעסקו בפולחנים של סיפוק הייצר שאינם מקדמים את האדם ואת האנושות לשום מקום חדש וטוב יותר.
ועוד – הדבר מזכיר את המאבק (כביכול) בין פרעה ליהוה. שם נגמר העימות "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" ופה חסר סוף כזה. פה החוצפא כלפי שמייא עוברת כל גבולשהרי כשלא הצליח בלעם לקלל רצו כאילו לעקוף את יהוה, למצוא פירצה בהגנתו ולפגוע. ואכן הצליחו כי רק האדם עצמו יכול להוריד מעצמו את הגנת יהוה עליו. 'התקילו' אותם והם נפלו.
מבחן התוצאה אינו אם האדם נשאר בחיים או לא, מבחן התוצאה הוא האם אמונתו נפגעה או לא. האם הוא נשאר בגן-העדן או מגרש את עצמו ממנו.
בפולחן בעל פעור התנהג עם ישראל כאילו לא היתה כלל יציאת מצרים ומעמד הר סיני ומן שיורד כל יום מן השמיים ועמוד הענן ביום ועמוד האש הלילה והמשכן עם ארון הברית בלב המחנה. ממש לא יאומן איך אנחנו שוכחים את הליווי האלוהי בחיינו, לוקחים הכל כמובן מאליו וחוגגים כאילו הכל רק בשר ודם וצרכיו החומריים.
ראוי שתהיה ההבנה של לומדי התורה היום, ושל בני-האדם מתקופת התורה ועד סוף כל הדורות, שעל כל מעשה יבוא הקב"ה חשבון עמנו, בטוב ובסבל, כל מעשה יוצר תגובה (קרמה בלשון ההודים).
משה, שליח יהוה חייב להשלים במדבר את התגובה האלוהית למשולש – מואב(בלעם), בני-ישראל, המדיינים – ואז יוכל לעזוב.
גם בגן עדן היה לנו משולש – האיש, האשה, הנחש - וכל אחד נשא בתוצאת בחירתו. הנחש, גורם התקלה ביחד עם הבוחרים ליפול בה.
כל מה שקרה במדבר ולפני הכניסה לארץ הוא בבחינת מראה כיצד מנהיג הקב"ה את עולמו.
(קיים גם דמיון מהותי בין הציווי למלחמה בעמלק לציווי למלחמה במדין בפרשתנו)
כל שפיכות הדמים שבתורה, היא לא המלצה לימינו להלחם באמת , אלא אנאלוגיה למחיקה או עקירה מן השורש של תופעה שמפריעה לתיקון עולם, ואזהרה מפורשת ששום דבר לא עובר ללא תגובה, גם לא מי שגורם תקלה לחברו ומרגיש בסדר כיון שהשני אחראי למעשיו (שגם זה נכון)
משה, נצטווה למשות את עם ישראל ממצרים הפיזית , אבל בעיקר היה שליח להוציא אותנו מ'מצרים תודעתי', מעבדות לחומר בלבד
הכל כדי שיתקיימו דברי הנביא ישעיהו (ב 11) "ונשגב יהוה לבדו ביום ההוא"
שבת שלום ומבורך
הרבה מירה רז
