פרשת מַסְעֵי
פרשת 'מַסְעֵי' הינה הפרשה האחרונה של ספר 'במדבר'. בני ישראל מגיעים לסוף הדרך שארכה ארבעים שנה במדבר. התורה מזכירה ומסכמת את התחנות שעברו בהן – ארבעים ושניים מסעות סך הכל.
רש"י שואל: "למה נכתבו המסעות הללו?"
ועונה (על פי רבי משה): "להודיע חסדיו של מקום, שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה: שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא (הוצא) מהם י"ד(14), שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזרה...ועוד הוצא משם ח' (8) מסעות שהיו לאחר מיתת אהרון...בשנת הארבעים, נמצא שכל שמונה ושלושים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות..."
בהחלט פרספקטיבה אחרת על הנדודים במדבר. ב 38 שנים לשנות מקום 20 פעם משמעו גם לשבת זמן ממושך במקום אחד, לחיות את החיים על כל מורכבותם ולצבור נסיון בכל תחומי-החיים לקראת ההתישבות בארץ האבות והאמהות.
דרשה אחרת שמביא רש"י מאת רבי תנחומא היא משל:
"משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפאותו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו (התקרר הצטנן), כאן חששת את ראשך וכו'"
רוצה לומר שלחזרה על כל המסעות יש אופי של קירבה בין ה' לעמו בכך שנפרשת לפני העם מה עברו ביחד מהמחלה שנקראת 'מצרים' ועד ההבראה השלמה שנקראה 'ארץ כנען' היא הארץ המובטחת.
מבנה מיוחד של פסוק ללימוד מיוחד
בפסוק ב' של הפרשה נאמר:
"וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי יְהוָה; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם"
נשאלת השאלה: למה נכתב תחילה מוצאיהם (מהיכן יצאו) למסעיהם (לאן הם נוסעים) , ומיד נאמר להיפך: ואלה מסעיהם (לאן נוסעים) למוצאיהם (מאין יצאו)?
המגיד מדובנא (ר' יעקב קראנץ 1741-1804) מביא משל כזה:
אלמן אחד ולו בן יחיד נשא אשה שהיתה אם חורגת מציקה לבנו. לימים מצא האב שידוך מצוין לבנו, נערה בת טובים והתקשר עם אביה בשידוך. כשחזר הביתה בישר לבנו שבעוד שלושה חודשים הם נוסעים למקום מגורי הכלה למועד שנקבע לחתונה.
הגיע היום, האב שכר עגלה ונסעו למקום מגורי הכלה.
במשך הנסיעה היה הבן שואל מידי פעם את בעל העגלה: "כמה פרסאות כבר התרחקנו מעירנו?"
ואילו האב היה שואל: "כמה פרסאות יש עוד עד לעירו של המחותן?"
תמה הבן על השוני בניסוח של כל אחד מהם ואביו ענה לו כך:
"אתה מימיך לא היית בעירו של המחותן ואין אתה מכיר טיבו, ואת הכלה לא ראית בעיניך. אין אתה יודע שהמחותן הוא איש מכובד בעירו מיוחס ומופלג בתורה, והכלה נאה וחסודה – ושידוך טוב מזה אין לשער כלל בשבילך. שאלתך ובקשתך היא רק להפטר מעונשה של אמך החורגת ולהתרחק ממנה ככל האפשר – ולכן שאלת כמה כבר התרחקנו מהעיר.
אבל אני נותן את עיקר דעתי על הטוב הרב הצפוּן לך בבית המחותן המופלג בתורה וביראת שמים, ועל כלתך היקרה אשר הועיד לך ה', ובכל ליבי אני רוצה להתקרב מהר ככל האפשר למחוז אושרך, ולכן שאלתי: מתי נבוא אל עירו של המתחותן.
וכאן מביא המגיד מדובנא את הנמשל:
בני ישראל לא ידעו עדיין את חשיבותה של ארץ ישראל, ומשאת נפשם היתה לברוח מארץ מצרים אשר בה נתענו הם ואבותיהם. לא כן משה רבנו, שידע להיכן הוא מוליכם, לארץ זבת חלב ודבש שכל טוב בה, לכן מנה את המסעות אשר לפניו: "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם" ואילו ישראל עשו את החשבון רק על ההרחקה מכור העוני ממצרים ולגבם היה "ואלה מסעיהם למוצאיהם".
נוסיף משל על משל ונאמר:
החיים הם כמו הליכה במדבר – מרגישים לבד, מתמודדים עם סכנות קיומיות, הולכים אל הלא נודע, לפעמים טועים ותועים בדרך ואולי נופלים ליאוש, ואולי דווקא הקשיים מחזקים את האמונה בעצמנו ובהשגחה.
התורה מציבה בפנינו שתי אפשרויות להתמודד עם 'מסע החיים', שתיים שהן בעצם אחת.
כשרע לנו – בואו נזכור מאין יצאנו. בואו נעריך את מה שמזמן לנו הקושי, נאמר לעצמנו שלכל דבר יש משמעות ומעבר לכל חושך קיים אור. החושך הוא מצב של העדר אור ואילו האור הוא המצב הקבוע שבוא יבוא, כי אין כח בעולם שיכול לכבות את האור הזה, אפשר רק להסתירו לזמן מה.
בשפה עממית יותר – קודם כל נהיה מודעים לחצי הכוס המלאה.
כשתודעתנו יציבה במחשבה כזו, אז ניראה לאן אנו הולכים. מהי המציאות החדשה שאנו רוצים ליצור לעצמנו עם התובנות החדשות שבאות לנו מן ההליכה במדבר היא 'מסע החיים'.
את הנאמר לעיל אפשר לסכם בדברים ממסכת אבות (פרק ג' משנה א'):
עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון...." מכאן אעשה פאראפראזה על המשך הכתוב:
מאין באת? ממיצרים קשים. ולאן אתה הולך? לארץ זבת חלב ודבש. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני הקב"ה שנפח את נשמת החיים בעוּבָּר שהיית ברחם אמך. טבע בה את כל קורותיך והשאיר לך את הבחירה בין טוב ובין רע.
מהו באמת רע ומהו באמת טוב, זהו הלימוד החשוב של 'מסע החיים'.
מילה אחרונה
ואם נאמר שלא סתם מסתיים הספר כולו במילה 'יְרֵחוֹ' היא עיר התמרים יריחו, העיר הראשונה שנפלה באופן כה מיוחד לפניהם בכיבוש הארץ, נוכל ללמוד שכאשר המסע במדבר, עם השיא של מעמד הר סיני וביחוד הדיבֵּר הראשון, נצרב בתודעת האדם לנצח, אזי בכל מפגש עם חומות בצורות הן יפלו בכח רוחו ואמונתו האיתנה כפי שקרה לחומות יריחו.
שבת שלום ומבורך
הרבה מירה רז
