פרשת פנחס
הארוע שבו פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן קנה את עולמו, מעלה שאלה קשה.
האם קנאות דתית כל כך ראויה בעיני יהוה? האם אפשר ללַמֵד מכאן סנגוריה על כל הקנאים שבשם אלהים הורגים ורוצחים?
כמובן שלא!!! ואסביר
בסוף הפרשה הקודמת, פרשת 'בלק' מסופר על פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן שהרג את "זימרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני" ואת "כזבי בת צור ראש אומות בית-אב במדין" ובזה עצר את "המגפה מעל בני ישראל" בה מתו עשרים וארבעה אלף בני אדם.
הנֶגֶף החל להפיל חללים בעם לאחר שבני ישראל נצמדו לבנות מואב ויחד זבחו והשתחוו לאלהי-מואב ונהגו בפריצות מינית כמנהג הפולחן ל'בעל פעור'.
בתחילת פרשתנו אומר יהוה: "פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם..."
מהי המשמעות של מילים אלו? האם אלהינו צמא דם הוא? האם מותם של בני אדם משקיט את כעסו. נשמע ממש רע...כדי שחס וחלילה לא נחשוב כך כתוב בפסוק הבא:
"לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם—תַּחַת (במקום מ.ר.), אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל "
הקנאות של פנחס, המיוחס למשפחת הכהן הגדול, נתקבלה ע"י יהוה כיון שהיתה מיוחדת במינה (מיד אסביר), ואפילו ככזאת היא חייבת להשאר חד פעמית.
אותה אנרגיה מיוחדת שהיתה לפנחס במעשהו חייבת להיות מופנית לעשית שלום.
יש מי שמקנא לאלוהיו ובתוכו שנאה למי שאינו מקבל את דרכו. הקנאות ניזונה מרגשות של אנטי, להיות נגד, לשנוא , לבזות, להשפיל ומתוך כך להבנות. קנאה כזו אין לה בכלל זכות קיום. היא לא מקדמת את העולם לשום מקום טוב.
קנאתו של פנחס – שכאמור גם היא לא מומלצת, נובעת אך ורק מרגשות של 'פרו', בעד ערך מסויים בלי להיות נגד.
למשל – במאבק בעד שיוויון זכויות לנשים, האם אני חייבת להיות נגד גברים? האם אי אפשר להיות רק בעד הנשים בלי להיות גד הגברים? ואפילו אם נאמר שהגברים הם אלה שמסרבים לשנות את החוקים- האם אי אפשר לבחור לחוש אמפטיה להתנגדותם ולהבין את פחדייהם מאיבוד מעמדם הבילעדי בקבלת החלטות ובכל זאת לא לוותר ולהמשיך במאבק לשיוויון זכויות לנשים? בודאי שאפשר, רק שקשה להגיע לדרגה רוחנית כזו. יותר קל להפיל עליהם את כל הזעם והתיסכול, לשנוא אותם, להלחם בהם ובדרך גם להגיע להשגים, שהיו יכולים להיות מושגים גם בלי ה'מלחמה נגד' אלא רק במאבק עינייני בעד.
באותה דרך של חשיבה – האם אי אפשר להיות קנאים לבטחונה ולקיומה של מדינת ישראל בלי להיות נגד הערבים ולשנוא אותם?
מצבו התודעתי של פנחס היה רק בעד עם ישראל ולא היתה בו שנאה למואבים ולפולחנם.
תארו לכם מצב שבו אתם רואים אחד שתוקף את השני וממש עומד לפגוע בו. אתם מתנפלים על התוקף כשבראש שלכם יש רק מחשבה אחת - להציל את הניתקף, ואף מחשבה נגד התוקף.
זה דומה למצב של הגנה עצמית. באותו רגע אני חושבת רק על עצמי בלי לשנוא את התוקף. רגשות כאלה יכולים להציף אח"כ, אבל תוך כדי ההגנה על עצמי אני רק בעדי, בלי שום אינטרס שיכול לצמוח לי מסילוק התוקף, רק להשאר בחיים.
קנאה כזו השיבה את חמתו של יהוה ופסקה המגפה, ובכל זאת:
הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם—תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל "
לאחר מקרה חד פעמי זה, הדרך חייבת להיות דרך של שלום. דרך שמחברת את הניגודים, שמחפשת את השלם ומכבדת את כל החלקים. דרך זו היא תחת=במקום הקנאה ל...... נקיה ככל שתהייה.
ודרך השלום היא לעולם, והכוהנים שאמורים להיות המורים הרוחניים של העם, וביחוד הכהן הגדול, הם הדוגמא והמופת לדרך זו.
הנביא מיכה מייצג תפישה זו בנבואתו על אחרית הימים (והם דבר יהוה, פרק ד)
לאחר שהתנבא על העולם העתידי שתיצור האבולוציה הרוחנית של האנושות, הוא פונה לאנשי דורו שחיים כאי בודד של 'אמונה באל אחד' בתוך אוקינוס של עמים עובדי אלילים. הוא אינו קורא להם להלחם בהם ולהרוג בהם.
הקריאה היא שעליהם להתחזק באמונתם ולהחזיק בה כבר עתה ולא לעוזבה.
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים... וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים, וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה... כִּי, כָּל-הָעַמִּים, יֵלְכוּ, אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו; וַאֲנַחְנוּ, נֵלֵךְ בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ--לְעוֹלָם וָעֶד " (מיכה ד')
שבת שלום ןמבורך
הַרַבָּה מירה רז
