פרשת שלח לך
לפרשת "שלח לך" רגילים לקרוא פרשת ה"מרגלים" אבל בעצם משה שולח אותם לתור את הארץ, מה שהופך אותם לתיירים. ההבדל בין מרגלים לתיירים הוא שהמרגלים רוצים לדעת את הנסתר והתיירים מחפשים את הגלוי. הם באים לראות אתרים על פני השטח. ראיה שטחית.
שנים עשר התיירים, נציגי 12 השבטים ראו את אותן העובדות הגלויות בשטח, והנה, הוסקו שתי מסקנות שונות מאותן עובדות ממש. האחת אמרה: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ--כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָהּ" (במדבר יג 30) והשניה אמרה: "לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ" (במדבר י"ג 31)
מכאן אנו למדים שבעצם אין מציאות אחת, ישנה מציאות שהמודעות של האדם יוצרת אותה.
אותן שתי מסקנות נבעו בעצם משתי רמות קיום של האדם שהתורה קוראת להם "נפש" ו"נשמה".
ה"נפש" היא התייר של העולם הזה. היא ראיית העולם שלנו ומחשבותינו על החיים על פי הנתונים הטבעיים והגלויים. היא רואה את הקשיים, היא חווה את הפחדים, היא רוצה לשרוד, היא רוצה כבוד ונזהרת מכל סכנה שתפגע בקיומה בעולם הזה. כמו כל תיור שמסתיים, גם תיורה בעולם הזה מסתיים עם המוות.
ה"נשמה" היא החזון, האמונה ביצירת קיום חדש, אחר, טוב יותר. היא אינה קשורה למחסומים בעולם הגלוי הטבעי, היא מעליו, כאילו צופה מלמעלה, והקשיים הם מכשול שצריך ואפשר לעבור אותו והוא אינו עוצר בשום פנים ואופן את היצירה החדשה שהיא מהותה של הנשמה בחיי האדם. קוראים לזה גם "תיקון עולם" (הפרטי והכללי)
האדם מחוייב לחיות מרמת נשמתו, להגשים את יעודו, להגיע אל הארץ המובטחת שלו. ומה יעשה עם הקשיים והחרדות והפחדים? האם יגיב כמו עשרת התיירים שאמרו "לא נוכל..."? או יגיב כמו שני אנשי האמונה, יהושע בן נון וכלב בן יפונה ויאמר: "עלֹה נעלה וירשנו אותה..."
הלא נודע הוא מצב מפחיד מאוד. מספר משה בספר דברים (א 22) :
"וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ; וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר--אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן"
מדוע רצה העם זאת? בגלל הפחד מפני הלא נודע.
אבל - הרי הם ראו את הכח הגדול של האלוהים בכל התהליך של יציאת מצרים ששיאו היה חצית-ים סוף? ושם נאמר (שמות י"ד 31): "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ", אם כן מדוע לא היתה בהם אמונה כה חזקה שהיו יכולים לוותר על שליחת האנשים ולומר: יהיה מה שיהיה, אלהים איתנו כפי שהיה עד עתה ?
התשובה ידועה לנו מחיינו שלנו, כשהספקות מכרסמים והפחדים גוברים – האמונה ביכולותינו להגשים את חלומנו הולכת ונחלשת, אנו מחזקים את מחשבות הקשיים ומחלישים מאוד את עוצמתן של מחשבות האמונה, עד שלפעמים מוותרים לגמרי ואומרים: לא נוכל/אוכל להגשים אותו.
משה ידע שאם יסכים לשליחת האנשים הוא פותח פתח לאפשרות כזאת, שהם יחזרו עם סיפורי אימים ויפחידו את העם. יכול היה להחליט לא לתת סיכוי שדבר כזה יקרה, ובמקום להענות לבקשת העם, להקהיל אותו ולשאת נאום חוצב להבות על אמונה והגשמה.
משה בוחר לתת לאנשים להתמודד עם הספקות והפחדים שלהם. ואנו, שכלומדי תורה בעצם לומדים על עצמנו, מבינים כאן שכדי להגיע את "הארץ המובטחת" שלנו אנו צריכים להתחבר באופן עמוק אל האמונה שנוכל לעשות זאת. אמונה וידיעה פנימית זו נמצאת בנשמתנו.
עולם החומר, הוא עולם ה"נפש", הרבה קשיים קיימים בו: יש חזקים מאיתנו, יש חכמים מאיתנו, יש רבים כמונו וגם זה קושי, יש מי שרוצה להתנכל לנו ואנו חייבים לעמוד על המשמר ולדאוג לאינטרסים שלנו.
אבל עולם ה"נשמה" שלנו הוא אותו קול פנימי שאומר לנו שאנו נוכל לממש את החלום למרות הקשיים, אותו מקום שיודע שקשיי החומר הם לא סוף פסוק, ושהאמונה יכולה להפיל את החומות.
אותו מקום שאוהב את החלום ומרגיש אחד עימו.
הגימטריה של המילה "אחד" (שהיא גם אותיות השורש של הפועל לאחד) היא 13 , וגם של המילה
"אהבה", רוצה לומר שבנקודה הפנימית הזאת אנו יודעים שהאהבה הזו לחלומנו מאחדת אותנו עם הבריאה כולה באהבה. אנו מרגישים שבאמצעות החלום נוכל להיות מעין נובע של אהבה בעולם. לא ניצור פירוד בעולם, להפך, נאחד את הניגודים ונביא שלום לעצמנו ולכל הסובב אותנו.
בפרשה, העובדות הגלויות שראו כולם היו של חוזק פיזי גדול מאוד של העמים היושבים בכנען, והן גרמו לעשרה מן התיירים פחד גדול שמתבטא בקביעתם שזו "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָהִוא ..." ושהם נכנסים לטבח בטוח.
הפחד מחק לחלוטין מתודעתם את החזון של הארץ המובטחת, את האמונה שיוכלו להגשים אותו בעזרת אותו הכח המופלא שהוציאם ממצרים והראה להם ולעולם כולו שהכח הפיזי הגלוי אינו הדבר החזק בעולם (כזה היה פרעה) אלא הכח הרוחני הנסתר, אם מאמינים בו יכול להתגבר על כל מיצרים וליצור עולם חדש.
זהו סיפור גדול של מודעות.
אנו חיים בעולם כשבתוכנו מתחוללת הדרמה הגדולה בין שני סוגי התיירים הללו.
לכן, לא במקרה מסתיימת פרשת "שלח לך" במצוות ציצית שבה נאמר:"וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם" (במדבר ט"ו 39)
הציצית מסמלת את העולם שבו חלומות מתגשמים, שבו מגיעים אל הארץ המובטחת, אבל אם חיים באופן שטחי וניזונים רק מן העובדות בחומר, הרי שזוהי זנות, שמשמעותה במקרא – בגידה, ופה הכוונה בגידה בנשמתנו ובאלהים, נופח הנשמה באפינו.
לא להאמין ביכולת שלנו להתאחד עם נשמתנו, עם חלומנו, עם האהבה שבתוכנו – זו בגידה בעצם קיומנו כבני אדם.
שבת שלום ומבורך
הרבה מירה רז
