פרשת בשלח
בפרשת הקודמת "בֹּא" התרחשה יציאת מצרים, בלילה שבין י"ד לט"ו בניסן הוא התאריך של ליל הסדר. בפרשת השבוע "בְּשַלַח" מתרחשת חצית-ים סוף, המתחילה בלילה בין היום הששי ליום השביעי אחרי היציאה. בלילה בין כ' לכ"א בניסן ככתוב: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם (יד 21) .
במסורת היהודית מציינים לילה זה ב"תיקון ליל שביעי של פסח" עליו אמר ר' נחמן מברסלב שכמו שאחרי סוכות יש לנו יום שהוא שמחת-תורה כך :"היום האחרון של פסח הוא חג שמחת האמונה - "ויאמינו ביהוה ובשמה עבדו"
עַם נולד
משפחת יעקב ירדה מצרימה שם נהפכה ל"עַם בני ישראל" (א 9) כפי שמכנה אותם פרעה. מלך מצרים הוא הראשון במקרא שמזהה אותם כעם. אבל זהותם היתה עַם של עבדים. עַם של עשיה בלבד. במה מאמינים האנשים האלה? מהי תכלית קיומם? מאין באו ולאן הם הולכים? הדבר לא ידוע, אפילו להם.
שאלותיו של משה את ה' במעמד הסנה לגבי הקשיים שיהיו לו עִם בני-ישראל (בקיצור בנ"י) מראות שאכן כך המצב (ראו פרקים ג,ד)
באמצעות שתי ההתרחשויות המופלאות הללו יציאת מצרים וחצית-ים סוף נולד, נברא עם ישראל כעַם בעל צביון רוחני מיוחד, שמקורו בדמותו של אברהם שידע את יהוה, שהאמין באל אחד בורא הכל, שברא את הטבע ושיש לו קיום גם מחוץ לטבע. אל טרנסצנדנטי (טרנסצנדנטי (לטינית: "מֵעֵבֶר"), מונח המשמש במטפיסיקה ובתיאולוגיה. הראשון שניסח עיקרון זה במחשבה המערבית היה אפלטון; הוא קבע שאידיאת הטוב וממשותו מתקיימות "מעבר ליש ולידיעה").
ובעוד חמישים יום הם עתידים לעמוד למרגלות הר סיני ולקבל את התורה כצאצאי אברהם, כדי להמשיך את תפקידו בעולם, לחבר את בני האדם אל מודעות ה'אחד', להיות כל אחד לחוד וכולם ביחד כחברה, בני-אדם שיודעים ליצור מציאות שמאחדת את הניגודים, באמצעות דוגמא אישית. לשם כך נבחרו. בחירה שראוי שתתקבל בחרדת קודש וביראת התפקיד בעל האחריות הגדולה, וללא שום רגש עליונות על אחרים. בעולם שהיה עובד לאלילים, נבחרנו אנו כיון שהיה לנו הרקע "המשפחתי"- רוחני המתאים, עכשיו יהייה עלינו להוכיח את עצמנו במעשים.
שמה של פרשת השבוע מעיד על האקטיביות של מלך מצרים "וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעה אֶת-הָעָם..." . הוא המשלח, הם המשולחים. באיזה מצב נפשי נמצאים אנשים כאלה? אמנם היציאה לא נפלה עליהם בהפתעה, הם התכוננו לה והיו מוכנים לאות היציאה – אבל גם זאת הם עשו כי אמרו להם...
המצב הנפשי-תודעתי הזה בא לידי ביטוי כאשר פרעה מתחרט ששילח אותם ויוצא לרדוף אחריהם.
בנ"י מוצאים את עצמם במיצרים מוחשיים מאוד: פיזית ונפשית. מצד אחד פרעה וחילו המפחידים עד מוות, ומצד שני הים שסוגר כל פתח של מילוט.
"וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (יד 10-12)
מסתבר שהיתה אופוזיציה ליציאה עוד שם במצרים. רבים מאוד לא האמינו שיצליחו לשרוד במדבר, ובגלל הפחד הזה היו מוכנים להשאר עבדים. מובן לכל שפחד-מוות יגרום לאדם הסביר לעשות הכל כדי להשאר בחיים, אפילו להשאר עבד. למות בגלל אידיאל כזה או אחר הוא בדרך כלל נחלתו של מיעוט בחברה.
אבל, לבנ"י ניתנו חיזוקים רציניים כדי שאמונתם תאפיל על פחדם. הם ראו נסים גלויים הלא הן עשר המכות וביחוד המכה העשירית, מכת בכורות, שבאופן סמלי המחישה למי תהיה המשכיות בעולם הזה. בכורי-מצרים המיצגים את המשכיות המימסד של שלטון הדיכוי על כל אגפיו מתים, ככתוב: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה. (יב 29). כל זֶכֶר להמשכיות הכח הפרעוני מושמד, ובכורי ישראל, באופן הסימלי ביותר נשארים בחיים כדי לצאת ממצרים, להגיע להר סיני ולחוות את המשמעות של הדיבר הראשון: אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: והדיבר השני המתחיל: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי..." למשמעות הדברים האלה היה הווה ויהיה מעמד של בכורה בעולם, גם אם זה לא ניראה כך בנסיבות מסוימות.
תגובתם של בנ"י עוד במצרים ובודאי בשעת המשבר הראשונה, מלמדת אותנו על עצמנו. ה'פחד' וידידו הבלתי נפרד ה'סֶבֶל' מְאַיְנִים (הופכים לאַיִן) את האמונה.
איך יוצאים מזה? איך מתגברים על השיתוק שאוחז בנו? על ההיסטריה? על הפאניקה? על הכעס?
התורה נותנת שתי עצות
האחת מפי משה שמנסה לחזק את אמונתם בישועה קרובה, כאילו רומז להם לזכור את הנסים שכבר חוו ולבסוף אומר להם: יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן.
והשניהדַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ. להתחיל לנוע לעבר הים הסגור עדיין.
מהו הלימוד שלנו כאן?
המילים "יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם..." מכוונות לכח רוחני – יהוה - שלעולם אינו חסר אונים, לכח שיכול לברוא יש מֵאַיִן, שיכול לשנות את המציאות, שאין דבר נסתר מנגד עיניו.
ניצוץ ממנו נמצא בעצמיותו של כל אדם, ככתוב: וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים...(בראשית ב 7) . למה נבחר הפועַל 'לנפוח' כדי להבין מהי הנשמה?
כיון שבאמצעות פועַל זהאנו מבינים שנשמת כל אדם זהה במהותה למקור שממנה נפחו אותה. כשאנו מנשימים מישהו אנו נופחים בו את מה שיש בתוכנו ולכן הנשמה ש'יהוה אלהים' נפח באדם היא חלקיק/ניצוץ של 'יהוה אלהים' ממש! נצחי כמוהו, יכול להתקיים ללא גוף כמוהו, לעולם אינו חסר אונים כמוהו, יכול לברוא כמוהו (אלא שרק 'יֵש מִיֵש'. לברוא ממשות חדשה מן ה'יֵש', היא הנשמה, שכבר יש לאדם), לשנות את המציאות כמוהו. הנשמה יודעת את כל התשובות איך לצאת ממצרים שלנו, הן בתוכנו, ואין דבר נסתר מנגד עיניה.
במצב של חוסר אונים, כשהכל ניראה אבוד יש לזכור ולהאמין שיש מקום ממנו יכול לבוא שינוי, ממנו יכולה לבוא הישועה והגאולה וזוהי נשמתנו "...וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן..." להתחבר אליה, חרש, בשקט, בתפילה, במדיטציה, להתנתק ממה שקורה בחוץ, הרי ממילא אין ביכולתנו לשנות פיזית את המצב, להתחבר לכח רוחני פנימי שלא קשור לזמן ולמקום, כמו 'יהוה אלהים', שהוא למעלה מן הזמן ומן המקום.
וכאשר שאבנו עוצמה רוחנית לנפשנו (היא האנרגיה של קיומנו הגשמי, גופנפש) הדוויה, נוכל לישם את העצה הבאה:
"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ". אפשר להתחיל לחולל שינוי. בנ"י צריכים להתחיל לנוע לעבר הים (החסימה הגדולה) אבל הים עוד סגור. האמונה שמוזרמת מרמת הנשמה אל רמת הנפש מתחילה להניע את השינוי, דבר כביר כשלעצמו, לאחר תקיעוּת ופחד ויאוש, אבל הספק מתחיל לכרסם: ומה אם לא אצליח? ואולי שום דבר לא אמיתי באמת? אולי אין בכלל אלהים ואין בכלל נשמה והכל המצאות של יצורים עלובים שמחפשים להאחז במשהו וממציאים לעצמם סיפורים כדי להרגע קצת? כדי לצאת מחרדת המוות והכיליון ולתת איזו משמעות לַחיים חסרי המשמעות האלה. אולי זוהי האמת?
במצב כזה, הדבר היחיד שיכול להכריע את הספק הוא להמשיך לנוע בכח האמונה, ואז היא תוכיח את עצמה, היא תתממש. ואכן:
וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם (י"ד 22)
האמונה משנה את הטבע ! המקור הבא מן המדרש אומר זאת כך:
(ציטוט )"ויבאו בני ישראל בתוך היםביבשה" (שאלה על הניסוח) אם (כתוב) "בים" למה (כתוב גם) "ביבשה"? ואם "ביבשה" למה "בתוך הים"? אלא מכאןאתה למד שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן, ואחר כך נעשה להם יַבָּשָה "
לפי נוסח הכתוב בתורה באו בנ"י קודם בתוך הים ואח"כ ביבשה, אלא שבתוך הים הם הלכו עד שהגיעו המים עד אַפָּם כלומר עד שכמעט לא יכלו לנשום יותר, עד כדי מסירת נפשם. הם נכנסו אל תוך הים פנימה (הנחשונים כמובן, המאמינים) מתוך אמונה שהים יִפַּתַח להם, שלא יתכן שעשר המכות ויציאת מצרים היו לשוא. יש יותר מדי אמת ברצון של האדם להיות חפשי, לחוות את נשמתו ולחיות את חייו מכדי שהדבר לא יצליח.
התורה מוסרת לנו מידע חשוב לגבי קיומנו והוא שהאמונה יוצרת את ההוכחה.
סוף טוב?
והנה אותה פרשה שבה מובס פרעה באופן מוחלטככתוב: "וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם, בְּתוֹךְ הַיָּם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה, הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם: לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם, עַד-אֶחָד... וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ.
מסתיימת במילים:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ:
כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם...
וַיֹּאמֶר, כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה, בַּעֲמָלֵק--מִדֹּר, דֹּר.
מסתבר שאת פרעה אלהים ניצח (קצת מצחיק להעמיד את שניהם כשוים למאבק אלא לצורך לימוד) אבל את עמלק הוא עוד לא ניצח (כנ"ל ההערה בסוגרים) ! במה דברים אמורים?
עמלק, אותם שבטים נודדים שחיו בתקופת המקרא במדבריות בדרום ארץ ישראל, מתחילים להרוג בבני ישראל את החלשים המזדנבים בסוף המחנה. זה קורה לאחר חצית ים סוף, אותו מאורע שהשאיר את רישומו הגדול על כל העמים כפי שמסופר ב'שירת הים':
"...שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן; חִיל אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד; נָמֹגוּ, כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן..."
מה יאמר אדם שעמלק הרג את ילדו או את אמו הזקנה והחלשה או את אחיו הנכה. הוא יכול לשאול בכאב ובתסכול: איפה הוא אותו האלהים שעושה ניסים ונפלאות ומעמיד את המים כחומה? מדוע לא התערב והציל את אהובי? איזה מין אלהים זה? וכך נוצר הסַפֵק.
האמונה התמימה (השלמה) של אברהם אבינו, שעליה ניצטווה "וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי-אֵל שַׁדַּי--הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית י"ז), אמונה כזו שקיימת ללא תנאי, גם בטוב וגם בסבל נסדקת, מתערערת. עמלק הוא הספק (גם בגימטריה: עמלק = ספק=240)
תובנה חשובה לסיום
אנשי סדום ועמורה, אנשי דור המבול שמילאו את הארץ חמס ופרעה – כל אלה השחיתו את העולם עד לבלי הַכֶּר, אותו עולם שראשיתו כגן עדן, כמקום של הרמוניה ושלום בין כל הניגודים של החומר, הדרדר לקיום שבו האדם מקדיש את כל האנרגיה שלו להתבססות חמרית תוך כדי רמיסת זכויות אדם. עולם שאין בו חמלה, צדקה, יושר, צדק וכד'.
כשלא היה סיכוי לשינוי ערכי, החומר השמיד את עצמו. הביא על עצמו כליה.
אבל עמלק אינו כזה. מה שמענין אותו אינו צבירה של חומר, הוא רוצה לשבות את נשמתנו. לשים אותה בשבי הספק. לא לתת לה לבוא לידי ביטוי בחיים שלנו, בחיי האנושות. למה?
אולי בגלל שאלהים הרי ברא גם את עמלק, ולכן אולי תפקידו הוא לשים את הספק בפנינו כדי שנילמד להתגבר עליו. מול הספק, האמונה מקבלת את משמעותה האמיתית, שהרי אנו חיים בעולם דואלי שלכל דבר יש משמעות בגלל שקים ההפך ממנו. ולכן לא אלהים משמיד את עמלק בהמשך סיפורי המקרא, אלא האדם מצטווה לעשות זאת. אלהים נלחם בעמלק באמצעות האדם.
הנביא ישעיהו תאר את כוחו של עמלק כך:
כֹּה אָמַר יְהוָה... מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ, קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה--הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת, וְאִם-אֵין-בִּי כֹחַ לְהַצִּיל; הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר, תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם, וְתָמֹת בַּצָּמָא. אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם, קַדְרוּת; וְשַׂק, אָשִׂים כְּסוּתָם. (ישעיהו נ)
כלומר, אני האלהים שיכול "לשחק" עם החומר, עם הטבע הגשמי של העולם כרצוני עד לחורבנו הגמור, עומד חסר אונים (אלא אם אבטל את הבחירה החפשית ) כאשר האדם אומר לי 'לא' באופן מוסרי ערכי. אני יכול להשמיד את האדם עצמו, את גופו, אבל אז מי ישאר לחזור בתשובה? מי יהיה בן בריתי בעולם הזה? היכן תהינה הנשמות המוציאות אותי לפועל בעולם הגשמי? מה יהיה עם תיקון עולם? איזה מין עולם הוא זה ללא נשמת- האדם?
ישאר עמלק, יעשה את מלאכתו ויהיה מבחן לאדם בדרך למפגש עמי, עם נשמתו
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יְהוָה נִסִּי.
וַיֹּאמֶר, כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ,מִלְחָמָה לַיהוָה, בַּעֲמָלֵק--מִדֹּר, דֹּר.
הַרַבָּה מירה רז
