פרשת 'וישלח'
קיימת תופעה בסיפורי-התנ"ך שקשה להבינה בהגיון הפשוט, והיא שאנשים שביצעו מעשה חמור מבחינה מוסרית, מקבלים אח"כ תפקיד ומעמד שעומד כביכול בסתירה מוחלטת למעשה שביצעו.
הקורא תוהה – איך יתכן שדווקא לאדם הזה יש אחרית כזאת?
מעשה דינה
בפרשתנו מסופר על שני האחים שמעון ולוי אשר לקחו איש חרבו ובמרמה (לאחר שהבטיחו שלום) הרגו את כל הזכרים מאנשי חמור (שם פרטי מ.ר.) נשיא עַם החיווי שמָלוּ את עצמם כפי שהבטיחו על מנת ששכם בנו יוכל לשאת את דינה בת יעקב אחותם וגם -כו וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ. (בראשית ל"ד)
כל זאת לאחר שהבטיחו במירמה שהם יאותו לתת את אחותם לאשה לשכם בן חמור אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ, לְהִמֹּל לָכֶם כָּל-זָכָר. כי יד... לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה--לָתֵת אֶת-אֲחֹתֵנוּ, לְאִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ עָרְלָה: כִּי-חֶרְפָּה הִוא, לָנוּ.
אנשי שכם בן חמור האמינו ושילמו בחייהם. האם לא היתה יכולה להיות דרך אחרת להוציא את דינה מידיהם? (מה היה רצונה של דינה כלל לא כתוב בתורה ועל כך נכתב הספר "האוהל האדום")
על כך אומר יעקב אבינו: עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ,וגם מוסיף שמעשה זה חושף אותו ואת בני ביתו לנקמה של הרג ואובדן.
תשובתם של לוי ושמעון:הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ?
אם היינו יושבים בדין ושומעים עדויות על מקרה זה בוודאי היינו נחשפים למניעים שנחשבים "טהורים" בעיני לוי ושמעון, שהרי, לשיטתם, רק כוונות טובות היו להם, אבל אין ספק שגניבת דעת ומצג-שווא על מנת לרצוח ולקחת את שהאדם חושב ששייך לו - אינם דרך הישר. גם אם הוא צודק.
בברכת יעקב את בניו (בראשית מ"ט) אומר עליהם אביהם: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים--כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. ו בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד (תהיה יחד מ.ר..) כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. ז אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.
ובאמת, מאוחר יותר בארץ כנען, לשבט שמעון היתה נחלה בתוך שבט יהודה, ולשבט לוי לא ניתנה נחלה אלא בסופו של דבר "נחלתם" היתה בית המקדש.
ופה הנקודה – איך יתכן שדווקא השבט שיחוסו הוא מעשה תרמית שכזה מקבל את עבודת המקדש וגם את תפקיד הכהן הגדול?
על פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן מסופר שאחרי שהרג את נשיא בית אב בשבט שמעון, זמרי בן סלוא, ואת בתו של "ראש אומות בית אב במִדְיָן"כָּזְבִּי בת צור, קיבל ביתר תוקף את תפקיד הכהונה.
לדעתי, קיים כאן מסר חשוב ביותר ללומדי-תורה ותנ"ך בכלל. המסר הזה חילחל למודעות עמנו לאורך השנים ואמר אותו בצורה מקסימה רבי בונם מפשיסחא, ואלו דבריו:
"האשמה הגדולה של האדם אינם החטאים שהוא חוטא – הניסיון עצום הוא וכוחו דל! האשמה הגדולה של האדם היא שיכול הוא בכל רגע לעשות תשובה ואינו עושה"(מתוך 'אור הגנוז')
יש ותכונת אופי תפעל בעולם על פי בחירתו של האדם. יכול להיות שאדם בעל כישורי מנהיגות מצוינים יהפוך למלך העולם התחתון ויזרע פחד והרס, או למנהיג דגול שמקדם בארצו ערכים של מוסר וצדק. כך או כך , זוהי אותה אנרגיה שמניעה את שנייהם.
גם לוי ושמעון, וגם פנחס – הם בעלי אופי בלתי מתפשר. המסופר עליהם מדגיש את קנאותם . אבל משבט לוי יצא משה רבנו. האם הוא לא נידרש לאותה מידה של "קנאות" ואמונה בעומדו מול פרעה מצד אחד ומול עם מלא פחדים וחסר מוטיבציה מאידך?
על היעוד הכוהני של שבט לוי מסופר לראשונה בתוך הסיפור על עגל הזהב. התורה מספרת כי שבט לוי התלכד מסביב למשה בנאמנותו לה', ובשכר זה נתיפה כוחו לכהונה ( שמות לב 26-29 ). גם כאשר מברך משה את בני ישראל לפני מותו הוא אומר לשבט לוי כי הם נועדו לכהונה בהיותם אנשי חסידיו של ה' ואף מונה את תפקידי הכהנים (דברים לג 8-11 )
במעשה עגל הזהב הורגים בני לוי כפי שאביהם הקדום – לוי בן יעקב – הרג. וגם פנחס, מאוחר יותר במדבר הורג. כולם הורגים אלהים ישמור – אבל מגיע רגע שהקב"ה אומר NO MORE !!!
לא עוד - י וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. יב לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם--תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (תחת = במקום)
אחרי מעשה פנחס לא חתקבל עוד התנהגות כוהנית של הרג ולא חשובה הסיבה.
מנהיגים רוחניים לא הורגים ולא מטיפים להרג בשום פנים ואופן.
אם נשזור על חוט הקיום האנושי מחרוזת של מעשים כמעשה לוי ושמעון בפרשתנו, כמעשה אנשי לוי בעגל הזהב וכמעשה פנחס במדבר ניראה כי המשותף להם הוא עמדה בלתי מתפשרת נגד דבר שחותר תחת אושיות הקיום האנושי: ז וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה, כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד: כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל, לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב, וְכֵן, לֹא יֵעָשֶׂה.
בשפה של התורה המילים הן טומאה וטהרה. להפוך טמא לטהור.ה וְיַעֲקֹב שָׁמַע, כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ... יב... אֲשֶׁר טִמֵּא, אֵת דִּינָה אֲחֹתָם כז בְּנֵי יַעֲקֹב, בָּאוּ עַל-הַחֲלָלִים, וַיָּבֹזּוּ, הָעִיר--אֲשֶׁר טִמְּאוּ, אֲחוֹתָם. עגל הזהב בודאי היה טומאה מבחינה רוחנית וכך גם מעשה זמרי (במדבר כה 1-6) הוולגרי והמתגרה בכל התכלית של יציאת מצרים.
אבל - לאחר דברי ה' אל פנחס אנו מצווים לעלות על דרך השינוי והתשובה בדרכי שלום. לא ג'יהאד בשם התורה אלא שלום בשם התורה, ונושאי- דגל השינוי הזה הם דווקא אלה שהכי קשה להם לעשות אותו.דווקא אלה שעשו את מעשה ההרג הם אלה שיצטרכו להתאפק ולתת את הסיכוי לשינוי על פי הקצב ועל פי הבחירה של הצד השני. הם אלה שיכתתו את חרבם לאֵת (חפירה) ואת חניתם למזמרה.
דווקא הם ילמדו אותנו שאפשר לעשות את השינוי הכי רדיקלי, מטומאה לטהרה, מהרג לשלום.
התורה וה-נ"ך בעקבותיה מלמדים אותנו שהשינוי הזה אפשרי ולכן אנו מחויבים לו.
בעצם בשבילו אנחנו כאן. "לתקן עולם במלכות שדי" את העולם הפרטי שלנו ובכך גם את העולם הכללי.
כל רעיון התשובה מבוסס על כך.
כשנולד לוי, בנו השלישי של יעקב מלאה אשתו, אמרה אימו בלדתה אותו:
עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים(בראשית כט 34)
לשם 'לוי' יש משמעות של לִווּי , שמרמז על דבר מתמשך, על הליכה בדרך, וזוהי אולי המשמעות שעל בני לוי היה ללמוד ולהפנים – ללוות את האנשים בדרכם בעולם הזה ממקומות של טומאה אל מקומות של טהרה. משה הלוי עשה כך לעם ישראל: ממצרים להר סיני. ואנו, לומדי–התורה נזכור שהמקום הכי קשה לשינוי הוא המקום המיחל לו.
