פרשת 'תולדות'
אנו עוסקים בטקסטים מן התורה, המנחים את האדם בדרך אל המודעות, לדעת את אלוהים. פרשת יעקב ועשו היא רבת חשיבות, בעיני, בהקשר זה. שכן, במהלכה לומד יעקב להבין את עצמו, את הכוחות הפועלים בקרבו, ובעקבות כך את הדרך שעליו לעשות מרמת-הנפש שלו אל רמת-הנשמה.
להלן תמצית הפרשה:וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כב וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. כד וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ, לָלֶדֶת; וְהִנֵּה תוֹמִם, בְּבִטְנָהּ. כה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו. כו וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב; וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּלֶדֶת אֹתָם. כז וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה--כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. לא וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ,לְיַעֲקֹב. לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה.
בעיני, עשו מסמל בפרשה זו את הנפש, ואילו יעקב – את הנשמה. עשו ויעקב הם זוג תאומים ברחם. כל אחד מהם הוא יצור נפרד, עם נשמת חיים משלו, אך שניהם, יחד עם אִמם, מאוחדים במחזור דם אחד. האוויר שנושמת האם הוא האוויר של כולם, האוכל שאוכלת האם הוא של כולם. יעקב ועשו הם שתי ישויות נפרדות, אך עם זאת מאוחדות ברחם אחת. 'ישות', לפי מילון אבן שושן, היא "הוויה, מציאות, קיום", ובאמרי 'שתי ישויות נפרדות', כוונתי היא אכן לשתי הוויות שונות לחלוטין זו מזו.
במדרש בראשית רבה, בפרק סג' ו, נאמר על הפסוק "ויתרוצצו הבנים בקרבה":
"ר' יוחנן וריש לקיש – ר' יוחנן אמר: זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה. ריש לקיש אמר: זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה... 'ויתרוצצו הבנים בקרבה' – בשעה שהייתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת...ובשעה שהייתה עוברת על בתי עבודת-כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת..."
הרעיון המאחד את הדוברים במדרש בראשית רבה הוא המאבק המתמיד בין יעקב ועשו, עוד בהיותם ברחם, באשר כל אחד מהם מייצג כוח רוחני אחר:
ר' יוחנן מפרש את המילה "ויתרוצצו" גם משורש "רוץ" וגם משורש "רצץ". כלומר – זה רץ לרוצץ את זה, וזה רץ לרוצץ את זה, כה רבה המשטמה והאיבה בין שניהם.
ריש לקיש דורש את המילה "ויתרוצצו" כמורכבת משתי תיבות: "ויתר צו" כלומר, כל אחד היה מחובר לצווים אחרים, לחוקים אחרים, לתובנות אחרות. וכל זה עוד בבטן אמם.
לפנינו שתי מהויות, שיש ביניהן איחוד בלתי ניתן לניתוק, איחוד רחמי, למרות שהן כה שונות אחת מן השנייה. הן מאוחדות, אך בשום פנים ואופן אינן אחידות.
במה בא לידי ביטוי השוני הגדול בין שתי ישויות אלה?
המהות שנקראת "יעקב" מתמגנטת, או, בלשון המדרש, "מפרכֵּס לצאת", אל בתי מדרשות ובתי כנסיות, שבהם לומדים תורה. בתורה כתוב (דבר' ו 5): "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כן כתוב (ויק' יט 18): "ואהבת לרעך כמוך", וכתוב גם (דבר' ו 4): "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". יעקב מתמגנט אל האהבה ואל האחדות.
לעומת יעקב, המהות שנקראת "עֵשָׂו" מתמגנטת אל בתי עבודת כוכבים. רוצה לומר – אל מקומות שבהם מספרים על מלחמות בלתי פוסקות בין אלים, על קנאות ושנאות ואיבות נצחיות בעולם הרוח, שבגללו נתפס גם העולם הזה, בהיותו השתקפות של עולם האלים, כמקום של מלחמה נצחית ושל יחס של "תן וקח" בין אדם לבין אלוהיו. "עשו" הוא מהות, הרואה את העולם כמקום שרק הכוחניות קובעת בו את התוצאה הרצויה.
כבר ברחם, במצב האיחוד שהוא בלתי נמנע, בין שתי המהויות השונות כל כך, הרשעים (אלה שמחטיאים את הבנת- הטוב) עוינים את מהות ה"אהבה" וה"אחדות".
רבנו חיים בן עטר, בפירושו לתורה "אור החיים", מדייק בלשון הכתוב" וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ"ּואומר: "ואמר ממעיך ולא במעיך", רוצה לומר שהפירוד יגבר ויהיה ממשי כאשר ייצאו מן הרחם. בעולם הנפש חיה, מחוץ לרחם, יגבר עשו. בעולם הנשמה בתוך הרחם, יגבר יעקב, יגבר האיחוד.
מדוע מייצג עשו את הנפש? מכיוון שהוא אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה
הוא חי בחוץ. על פי כללי הטבע, כדי לשרוד החזק טורף את החלש ממנו, או את הפחות ערמומי ממנו. גם כדי להינצל יש להיות ערמומיים. כאשר עֵשָׂו שב מן השדה נאמר: וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה--כִּי עָיֵף, אָנֹכִי רוצה לומר, חייו של עשו הם צַיִד, אוכל ושינה, וחוזר חלילה.
עשו חי בתחושה שאין ממד נוסף לחיים שמעבר לחיים החומריים. ברוחו בחר ברצונות ובשאיפות שמקורם בכוח החיוני של חיי האדם, באור הנפש שלו.
פרק סג' יא' במדרש בראשית רבה מספר: "ויזד יעקב נזיד", אמר לו: (עשו ליעקב מ.ר.) 'מה טיבו של נזיד זה?' אמר לו: 'שמת אותו זקן'(אברהם סבם מ.ר.) אמר: 'באותו הזקן פגעה מידת הדין?' אמר לו: 'הן'. אמר: 'אם כן לא מתן שכר, ולא תחיית המתים'...
כלומר, כשחזר עֵשָׂו מן השדה ראה שיעקב בישל נזיד עדשים. נזיד העדשים היה, בימים ההם, אוכל של אֲבֵלִים, ולכן שאל עשו מי מת. התשובה הייתה שאברהם, סבם, מת. עשו פירש את מותו של אברהם כאי-צדק. יש אומרים, כי ייתכן שראה במותו של אברהם, בגיל 175, מוות טרם זמנו, כלומר שחי שלושים שנה פחות מתרח אביו (ברא' יא 32), וקיבל זאת כקיפוח דין כלפי אברהם. לכן אמר לעצמו עשו שאם הקב"ה נוהג כך כלפי צדיק כאברהם, הרי שבכלל אין מה להתייחס אל התבונה האלוהית ברצינות, ממילא לא משתלם הדבר.
זה גם ההסבר לדבריו של עשו על מוכנותו לוותר על הבכורה:הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. עֵשָׂו לא תפש את הבְּכוֹרה כדבר ערכי, כתפקיד של הנהגה, אלא כדבר כדאי מבחינה חומרית. אם כך הדבר, שהחומר החשוב ביותר לאדם, גופו, משכן חייו בעולם הזה, אינו מתוגמל כראוי גם אצל צדיק כאברהם, הרי שגם הוא, עשו, יכול למות כל יום בציד, בשדה. לכן, סיפוק צורכי גופו הרעב בנזיד עדשים נפלא יהיה בעבורו הצדק האלוהי בהתגלמותו.
עֵשָׂו הוא הנפש המאמינה בתוצאות גלויות, ורוצה סיפוקים מיידיים ומוּכחים בחומר. הכוח החיוני רוצה לצמוח ולגדול ולבוא על סיפוקו, ואם יֶשׁנה עצירה ישנה גם תחושה של עיוות. שכן, ההסבר לעצירה שכזו ברמה הנשמתית הוא הסבר רוחני, הנסתר מעיני החומר, גם אם כעבור זמן אפשר לראות את התגלמותו בעולם החומר.
דבר נוסף המאפיין את עשו הוא היותו "איש יודע צַיִד". אומר ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא) על המילים הללו: "לעולם מלא מִרמות, כי רוב החיות בדרך מרמה יתפשו". דהיינו, עשו יודע הציד הוא אדם מניפולטיבי, היודע לצוד בדרכי מרמה.
לעומת עֵשָׂו, יעקב הוא הנשמה. אם עשו היה 'מִלְבַר' (מבחוץ), איש שדה, הרי שיעקב היה 'מִלְגוׁ' (מבחוץ), "איש תם יושב אהלים". בשפתנו מדברים כיום על "אוהלה של תורה" במובן של כניסה פנימה אל לימוד תורה, וכאשר אנו מדברים על "התבוננות", אנו מתכוונים למדיטציה, להתבוננות פנימה. אלה אינם רעיונות חדשים. כבר בשמות כה' 8 נכתב, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הכוונה היא למקדש פנימי, לאהל פנימי.
יעקב מסמל את מהות האוהל הפנימי, המקדש הפנימי המשמש להתבוננות פנימה. יושב אהלים אינו נלחם בחוץ כדי לשרוד, אלא נכנס אל פנימיותו על מנת לדעת חכמה.
צורת הלידה הסימלית של שני התאומים הללו מסמלת את היחס הנצחי ביניהם
המהות הקרויה "יעקב" אוחזת בעַקֶב המהות שנקראת "עשו" כאילו היא רוצה לעכבהּ, לא לתת לה להיות מנותקת ממנה. הנפש, "עשו", היא החוויה הראשונית והבסיסית, הלידה הפיסית של חיי האדם. גם תיאור הבריאה מתחיל בגוף: (ברא' ב 7) "וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה". אבל התורה, כמדריכה להתפתחות המוּדעוּת, אומרת שהראשוניות כשלעצמה אינה מספיקה כדי שהנפש תהיה החוויה החשובה ביותר בחיי אדם. "עֵשָׂו" נחוץ בהחלט ככלי לקיום הפיסי, אך "יעקב" הוא המראה את הדרך, הוא המוביל מבחינה רוחנית בחיים הפיסיים.
בסיפור תולדותיהם של יעקב ועשו מופיעות דוגמאות נוספות של היחסים בין שתי המהויות הללו. אחת מהן מצויה בנוסח שתי הברכות שמקבל כל אחד מן האחים. כל ברכה מסמלת את מהותו של המבורך, ומתוך ההסבר שנתתי מקודם למהותו של עשו ברור מדוע לא היה יכול לקבל את ברכת הבכור. זו פשוט אינה מהותו. יעקב נתברך כך: וְיִתֶּן-לְךָ, הָאֱלֹהִים, מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ--וְרֹב דָּגָן, וְתִירֹשׁ. כט יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים--הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ.
אם נתייחס למילים אלה כמגדירות את מעמדה של הנשמה, נראה את עדיפותה הברורה על הנפש. הברכה הראשונה היא 'מטל השמיים', כלומר שפע רוחני. אחריו בא השפע החומרי 'משמני הארץ'. במצב כזה הנשמה מושלת על 'עמים' ו'לאומים' אחרים, שהם החלקים הרוחניים הנמוכים יותר, ומאצילה מכוחה הרב, אם בכיוון של סבל כאשר לא נשמעים לה ואם בכיוון של שפע וברכה כאשר הולכים לאורהּ.
הברכה לעשו היא הפוכה במהותה:הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם, מֵעָל. מ וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ.
מהותה של הנפש, שהיא קודם קשורה אל 'משמני הארץ' ורק אחר כך אל 'טל השמים'. הנפש 'חיה על חרבה' במאבק מתמיד להגן על החומר, לשַׁמר אותו ולהרחיב אותו, ואף על פי כן תמיד תעבוד הנפש את הנשמה, אם תרצה ואם לא. שכן, יש חוק אלוהי בעולם הזה, ולפיו לנשמה הממשלה.
*
סיפור יעקב ועשו מותיר שאלה אחת מתמיהה. אם נחזור שוב לתיאור בריאת האדם ניווכח, שאחרי יצירת הגוף, שבלעדיו אין חיים בעולם הזה, נאמר: "וייפח באפיו נשמת חיים" – זהו יעקב, האיש התם, היושב אוהלים, ואחרי כן: "ויהי האדם לנפש חיה" - זהו עשו, איש ציד איש שדה. יעקב היה חייב לקחת את הבכורה, להיות המוביל. והאמת היא, שבנבואה שקיבלה רבקה בהריונהּ, "ורב יעבוד צעיר", כבר נאמר שזה שייצא ראשון (זה שיהיה רב יותר בזמן מחוץ לרחם, דהיינו שייוולד ראשון) יצטרך להישמע לצעיר, שנולד אחריו. אולם, נותרת בעינה השאלה מהו רעיון החילופין? מדוע לא כיוון אלוהים את מהלך הדברים כך, שיעקב ייוולד ראשון וייקח את ההובלה בלא קושי?
התשובה לכך מצויה בתורה, והיא ברורה ועקבית מאוד (ראה ברא' ב' 7). התורה מספרת לאדם על עצמו. מעצם היות האדם חי בעולם הזה, באופן טבעי הכוח החיוני, הנפש, היא הכוח הראשון והחזק ביותר הפועל בתוכו. קודם כל עליו לשרוד, לחיות, לגדול פיסית, לאכול – בלי כל אלה אין לו חיים. 'עשו' הוא המהות הראשונית באדם, מטבע בריאתו בעולם הזה. האהבה והתום הם הצרכים שאוחזים בעקבהּ של הנפש כדי שלא היא לבדה תקבע את מהותם של החיים. יתר על כן, אלוהים הועיד מראש את הנשמה להיות הקובעת את מהותם של החיים, אם כי לא לבדה. למשל, כשאדם רוצה להשיג לו ולמשפחתו פרנסה למחיה, הוא משיג זאת בדרכי שלום, באהבת אדם ובתום. צורך הנפש ממומש על פי מהות הנשמה.
סיפור המאבק של יעקב בעֵשָׂו על הבכורה הוא שפת התורה ללמדנו, כי יש לספק את צרכי הנפש הגשמיים (עשו ביקש וקיבל נזיד עדשים), אבל לאורהּ של הנשמה (מידי יעקב). אלה הם התאומים המאוחדים היוצרים את מהות החיים – מאבק הנשמה על הבכורה, כשהרצון האלוהי הוא, שחווית החיים תהיה, שהנשמה אכן תזכה בבכורתה.
הַרָבָּה מירה רז
הכתוב לעיל נלקח – בדילוגים - מתוך ספרי "דרך התורה לאהבה" בהוצאת שופרא לספרות יפה 2003
