פרשת 'חיי שרה'
בפרשת השבוע מסופר (בין השאר) על הבאתה של הכלה הרחוקה (ממשפחת אברהם בארם נהריים) הלא היא רבקה אל יצחק, ובכך מתחיל פרק הזוג השני בסיפור תולדותיה של המשפחה שהיא השורש ממנו צמח עם ישראל.
החיים מלמדים אותנו שבתהליך חינוכי אי אפשר לעצב את השני בדיוק בצלמנו כדמותנו. אפשר ללמד, לחשוף לידע, אפילו להפעיל מניפולציות רגשיות, בסופו של דבר הלומד ילך בדרך שמיוחדת לו, גם בגלל אופיו וגם בגלל נסיבות-חייו השונות מזה של המורה.
אם נצפה בתלמיד נוכל לראות מאין בא, אבל להווה שלו ולעתיד שלו יש "טביעת אצבע" יחודית שלו.
כך במשפחה העברית הראשונה. אברהם ושרה והממשיכים יצחק ורבקה.
על אברהם מסופר:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. ב וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה.
רבקה יוצאת לדרך מרצונה בדיוק כמו אברהם, מארצה ממולדתה ומבית אביה, והולכת אל הארץ אשר הראה לה יהוה באמצעות העבד, אליעזר, אשר נשבע להביא אשה מארצו וממולדתו של אברהם אך לאו דווקא ממשפחתו –
ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ... ד כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק.
והנה זימן הקב"ה ככתוב:
כג וַיֹּאמֶר בַּת-מִי אַתְּ, הַגִּידִי נָא לִי... כד וַתֹּאמֶר אֵלָיו, בַּת-בְּתוּאֵל אָנֹכִי--בֶּן-מִלְכָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. ונחור הוא אחיו של אברהם.
ומה היה עושה העבד לו היתה אחת השפחות שירדה לשאוב מים? שהרי נתן סימן לעצמו וביקש כך:
יב וַיֹּאמַר--יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. יג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. יד וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי.
מסתבר שה"מקרה" היה מאוד מכוּוָן, כיון שרבקה בתגובתה לבקשת העבד מזכירה מאוד את התנהגותו של אברהם כשקבל את שלושת המלאכים-האנשים (פרק יח)
ו וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת--לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. ז וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. ח וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ.
ורבקה -
יח וַתֹּאמֶר, שְׁתֵה אֲדֹנִי; וַתְּמַהֵר, וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל-יָדָהּ--וַתַּשְׁקֵהוּ. יט וַתְּכַל, לְהַשְׁקֹתוֹ; וַתֹּאמֶר, גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב, עַד אִם-כִּלּוּ, לִשְׁתֹּת. כ וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל-הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל-הַבְּאֵר, לִשְׁאֹב; וַתִּשְׁאַב, לְכָל-גְּמַלָּיו.
התנהגות זו היא מידת החסד. הטוב הנובע מן האדם – גם...וגם...להרבות טוב. להפחית את מידת הסבל בעולם. לא לשבת נינוח למול מצוקתם של אחרים, אנשים ובעלי חיים כאחד. לעשות למען תיקון עולם. זוהי דרך אברהם שרבקה נמצאה הראויה מכולם להמשיך אותה לצד בנו יצחק. יהוה אומר על אברהם (פרק יח)
יט כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט
ורבקה אמורה להנחיל זאת לילדיה. עד כאן הדמיון לביתם של אברהם ושרה.
השוני מתחיל בנסיבות החיים האחרות. מן המענֶה שעל רבקה לתת לבעיות שהחיים מציבים בפניה, אותן ניראה בפרשה הבאה. היא תצטרך לעמול קשות ואף לנהוג בעורמה כדי שהחסד ימשיך להיות דגל המשפחה. וכאן עלינו לזכור את נושא הכוונה. כאשר קיימת התנגדות לטוב, לפעמים הוא, כדי לשרוד, מגן על עצמו בצורה שניראית על פניו כלא מתאימה, אך היא מתאימה אם אין ברירה אחרת ואם הכוונה היא ליצירת מצב או אנרגיה של אחדות במקום שהיה פירוד. כבר בפרשה שלנו, אליעזר העבד משנה קצת מן האמת העובדתית בשני עינינים. כזכור אברהם לא ציוה אותו שהכלה צריכה להיות ממשפחתו וכשהוא מדבר עם האח לבן הוא מוסיף על דברי אברהם שאמר לו:
לח אִם-לֹא אֶל-בֵּית-אָבִי תֵּלֵךְ, וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּי; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי.
וכאשר הוא מספר ללבן על השתלשלות העינינים בפגישתם ליד הבאר. העובדה היתה ש:
כב וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב, בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ--וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ, עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם. כג וַיֹּאמֶר בַּת-מִי אַתְּ, הַגִּידִי נָא לִי; הֲיֵשׁ בֵּית-אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ, לָלִין.
קודם נתן לה העבד את התכשיטים ואח"כ שאל מיהי וגלה את הקירבה המפתיעה. וכאשר הוא מספר העובדות הן כאלה:
מו וַתְּמַהֵר, וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ, וַתֹּאמֶר שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה; וָאֵשְׁתְּ, וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה. מז וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ, וָאֹמַר בַּת-מִי אַתְּ, וַתֹּאמֶר בַּת-בְּתוּאֵל בֶּן-נָחוֹר, אֲשֶׁר יָלְדָה-לּוֹ מִלְכָּה; וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל-אַפָּהּ, וְהַצְּמִידִים עַל-יָדֶיהָ. מח וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה, לַיהוָה; וָאֲבָרֵךְ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, לָקַחַת אֶת-בַּת-אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ.
הצמידים ניתנו אחרי שידע מיהי.
מדוע שיקר, מדוע שינה את העובדות?
התשובה היא שאליעזר ידע שרבקה, בעלת האופי הנדיב והמיוחד היא הכלה המיועדת, המתאימה כל כך לאויפיו של בית אדונו. הוא רצה למנוע כל אפשרות שתסכל את הבאתה ליצחק. הוא כבר שם לב שלבן הוא "כדאיניק" גדול וברגע שהוא אומר לו: קודם ידעתי מיהי ואח"כ נתתי לה מתנות הוא בעצם גם אומר שאם היא לא תחזור איתי ככלה ליצחק אתם מחויבים להחזיר לי את המתנות הללו, שהרי הן ניתנו לה ככלה מיועדת. וגם – אם היא תהיה הכלה גם אתם תקבלו עוד כמנהג הזמן הוא.
סביר ביותר שלבן לא ירצה לוותר על כל "החומר" הזה ואכן :
וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ, מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר; לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ, רַע אוֹ-טוֹב. נא הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ, קַח וָלֵךְ; וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה. נב וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת-דִּבְרֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה, לַיהוָה. נג וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּבְגָדִים, וַיִּתֵּן, לְרִבְקָה; וּמִגְדָּנֹת--נָתַן לְאָחִיהָ, וּלְאִמָּהּ.
הנקודה שברצוני להדגיש כאן היא שהחסד, על מנת להתממש בעולם הפיסי – שהוא עולם של שונוּת ניגודים ופירוד -צריך להאבק על מקומו כמדריך ומנהיגשל האדם בעת קבלת החלטות שיוצרות מציאות. המאבק הזה מתחיל בצורה מינורית במפגש בין אברהם באמצעות העבד שליחו לבין לבן, ומגיע לשיאו במאבק בין יעקב ועשו בפרשה הבאה.
ככל שהחסד לא מובן מאליו בחיינו, ככל שאנו מאמינים פחות במציאותו, כך הוא חייב לנקוט באמצעים מאמצעים שונים על מנת להתקיים.
ובאומרי 'הוא' על ה'חסד' כוונתי היא כמובן לאנשי-חסד ואמת שלא מוכנים לוותר על החזון של עולם טוב, באמונה שלמה.
הַרָבָּה מירה רז
