פרשת 'וַיֵּרָא'
בשני הימים של ראש השנה ישנה קריאה מיוחדת בתורה שנבחרה בהתאם למשמעותו של החג, הנקרא גם "יום הדין". שתי הקריאות לקוחות מפרשת השבוע - "וירא".
ביום הראשון קוראים על גרוש הגר וישמעאל למדבר, וביום השני קוראים על עקידת יצחק.
מדוע? מה הקשר בין ראש השנה לשני הסיפורים הדרמתיים הללו ויש אומרים גם המקוממים הללו?
(ארשה לעצמי כאן הערה לאור מה שכתבתי על הפרשה הקודמת "לך לך" שהסיפורים מקוממים אם קוראים בהם כאילו היו כתובים בעיתון ואסביר בהמשך)
משמעותו של ראש השנה
ראש השנה - שני הימים הראשונים של חודש תשרי נחשבים ל"יום הדין" ולא רק לעם ישראל אלא לעולם כולו. בתפילת מוסף מתפללים את תפילת "ונתנה תוקף" שבה נאמר:
...אמת כי אתה הוא דיין
ומוכיח ויודע וָעֵד...
ותפתח את ספר הזכרונות,
ומאליו יִקָּרֵא,
וחותם יד כל אדם בו...
וכל באי עולם יעברון
לפניך כבני מרון,
כבקרת רועה עדרו,
מעביר צאנו תחת שבטו,
כן תעביר ותספור ותמנה
ותפקוד נפש כל חי,
ותחתוך קצבה לכל בריה,
ותכתוב את גזר דינם...
אדם יסודו מעפר
וסופו לעפר...
משול כחרס הנשבר
כחציר יבש וכציץ נובל
כצל עובר וכענן כלה
וכרוח נושבת וכאבק פורח
וכחלום יעוף!
ואתה הוא מלך, אל חי וקיים.
עיניכם הקוראות את המסר האוניברסלי של הטקסט הנובע מן העובדה שאלוהים אחדהוא אלהים של כל העולם, ובשני הימים האלה מתרחש בעולם הנסתר, החי והקיים, תהליך שהוא תגובה ושיקוף לכל שנעשָׂה בעולם הגלוי. זוהי אינטראקציה מתמדת בין האדם ואלהים, בין המימד החולף, הפיסי, לבין המימד הנצחי הרוחני.
הדימוי של אלהים כמלך, מאפיין אותו כאינסטנציה הגבוהה ביותר בקשר לקיומנו, כפי שמלך בשר ודם הוא כזה בחברה האנושית. והדימוי של אלהים כדיין הופך אותו לרשות השופטת בחיינו. אולם, בניגוד לשופט בשר ודם שהוא הרשות השופטת בלבד (במשטר דמוקרטי כמובן) הרי שבתחום האמונה - האלהים הוא גם הרשות המחוקקת וגם הרשות השופטת .
מה נותן לו את הזכות הזאת – נשאל בתוקף כקוראי –ידיעה בעיתון על שליט רודן שחוקק ושפט ואף ביצע גזר דין מוות של מתנגדי משטרו ? ובכן, ישנו הבדל יסודי בין המלך והשופט שהם בשר ודם ובין אלהים כמלך וכדיין, והיטיב לבטא זאת ישעיהו הנביא: (נ"ה 8-9 ): "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי נאום ה'. כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם, ומחשבותיי ממחשבותיכם".
אביא לפניכם מדבריו של הרב ד"ר חיים שיין ממכללת "שערי משפט" (מתוך פרשת נשא: עוד על האמת המשפטית, פורסם ב- 6.6.08 ).כיון שהנושא כל כך מהותי בעיני אאריך הפעם בציטוט. הדברים מענינים ומעשירים מאוד כשלעצמם ולאחריהם אקשר זאת לפרשה. כותב הרב ד"ר שיין:
גילוי האמת בבית המשפט הוא תהליך מורכב ביותר, כדברי השופט מ' אֵלון:
קשה ומלאת חתחתים היא מלאכתו של השופט בבקשו להגיע לחקר האמת; כְּלֵי אומנותו על כורחו מוגבלים הם: "כי האדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב" (שמואל א, טז, ז)
יחד עם זאת, חובתו של הדיין לעשות כל מאמץ לברר את האמת על אף המגבלות האנושיות והדיוניות, כדברי הטור: ונצטוינו בה לדון דין אמת לאמיתו, ואף על פי שאין אנו נביאים לדון דברים שבלב, חכם עדיף מנביא.............
החובה לגלות את האמת היא חובה יסודית ביותר בעולמה המשפטי של ההלכה. היא מחייבת את הדיין להיות בקי בהוויות העולם, לראות את בעלי הדין והעדים, לא רק לשמוע אותם, לבחון היטב את דבריהם וראיותיהם, לדרוש ולחקור ולדקדק בעובדות המקרה עד לגילוי האמת........
האמת המשפטית
הגדרת ה"אמת" סבוכה היא, וכבר עסקו בה גדולי הפילוסופים, וסבורני שלא הגיעו לכלל הסכמה, מכל מקום, המשפט העדיף שלא להכניס עצמו למחלוקת הפילוסופית והכריע על אימוץ פתרון ייחודי לו, שכן "הכרעה זו קשה היא כקריעת ים סוף".
האמת המשפטית נקבעת על פי דיני הראיות וסדרי הדין. היא הותחמה לתוך סד מובהק של סעיפי חוק ותקדימים הקובעים מהם דרכי בירור האמת. לכן מובן שהאמת המשפטית עשויה להיות שונה מן האמת העובדתית, אף על פי שבתי המשפט משתדלים לחפוף ביניהם. השופט ח' כהן אומר בעניין זה.
האמת העשויה להתגלות לשופט, שתקרא להלן בשם 'אמת שיפוטית', שונה מן האמת הפילוסופית, המדעית, הדתית, וההיסטורית. אין אנו עוסקים באותה האמת הצרופה אשר הפילוסופים מנסים לחדור לעמקי סודותיה; ולא באותה אמת דוגמטית או מיטפיסית שהיא עניין לאמונה; ואף לא באמת מדעית נסיונית או באמת אמנותית או באמת היסטורית... מה נשתנתה האמת השיפוטית מכל אמת אחרת, שרק היא נוצרה כפרי רוחו של שופט לאחר הליכי שפיטה.
המדען, ההיסטוריון, הפילוסוף והשופט עסוקים בבירור האמת ובחתירה אליה, אלא שהמכשירים המגוונים המופעלים בכל דיסציפלינה יוצרים קריטריונים אחדים לבירור האמת.
קיים פער בין האמת המשפטית, הנקבעת בידי השופטים על פי סדרי הדין ודיני הראיות, כללי ההכרעה ההלכתית, ומגוון החזקות (פרזומציות) המשפטיות, לבין האמת העובדתית, אך הכול מסכימים בדבר אחד:
שעתו היפה של השיפוט הינה כאשר 'האמת המשפטית' - זו האמת שבית המשפט קובע אותה כקיימת - מתקרבת במלוא האפשר אל 'האמת העובדתית' - זו האמת אשר קיימת במציאות כמות שהיא.
התוואי המרכזי של בירור האמת משותף לרוב שיטות המשפט בחברות המתורבתות. השופט ד' לוין מזהה את התוואי. וזה לשונו:
כלל נקוט על ידי בתי המשפט בדרך כלל, ועל כל מערכת שיפוטית השומעת עדויות ומתרשמת מעדים, כי הממצאים העובדתיים הם פועל יוצא ממסכת הראיות שהוצגה בפני השופט הדן בענין. האמת העובדתית נקבעת על פי היגיון הדברים, ובמידה רבה על פי ההתרשמות הישירה של השופט ממהימנותם של העדים שהשמיעו דבריהם בפניו.
או בלשון התלמוד:"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"(סנהדרין ו ע"ב). עד כאן דברי הרב ד"ר שיין.
גרוש הגר וישמעאל ועקידת יצחק
הקב"ה, בורא העולם אינו כשופט בשר ודם. הוא אינו מחפש את האמת – הוא האמת.
הבריאה משקפת את העובדה ש"חותמו של הקב"ה אמת".בעולם הגלוי, עולם הטבע על חוקיו, כמו גם בעולם הנסתר הרוחני שחוקיו חובקים אותנו הרבה לפני שנולדנו והרבה אחרי מותנו.
בעולם הזה קיימים מריבות וסכסוכים, קנאות ומלחמות בין בני האדם. בני האדם בוחרים את בחירותייהם ויוצרים מציאות בהתאם, אבל אלהים חי וקיים, תמיד נוכח.
שרה אומרת לאברהם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. הדבר מאוד לא מקובל עליו: וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. ואין ספק שלהגר ולבנה צפויה חוויה קשה מאוד בחיים, אבל למחוקק ולשופט האלוהי יש יכולת לומר מראש, מפרספקטיבה אחרת לגמרי מזו של בשר ודם : וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: כִּי זַרְעֲךָ, הוּא. כי החוק האלוהי קשור קשר הדוק בהתנהלותו של האדם בחייו. בדרכו בהגשמת הפוטנציאל של חייו, בהוצאה לפועל של טביעת הנשמה שלו, של הסיבה שבגללה בכלל בא לעולם ע"י "מי שאמר והיה העולם" (הפרטי והכללי, הנפשי והנשמתי) שבשבילו הסבל הוא אמצעי להתקדמות לצמיחה ולהתפתחות.
ראו את הגר, בתוך הסבל שלה היא זוכה להתגלות אלהית. מלאך אלהים קורא לה מן השמיים, אלהים פוקח את עיניה והיא רואה באר מים חיים וחשוב מכל היא יודעת שאלהים איתה ועם בנה.
אם היתה נשארת אצל שרה , היה המתח ביניהן מהות חייה. הפירוד, מכאיב ככל שיהייה הפך אותה לאשה אחרת לגמרי, לא עוד שפחה לשעבר, לא עוד פילגש ליד הגבירה, אלא בעלת זהות מיוחדת, יודעת את הנסתר בחוויה מיוחדת שמעתה ואילך תשנה את חייה, היא תהיה הגבירה של חייה, ליד בנה במדבר, יבנו את חייהם בדרך שלהם. יעלו ויצליחו.
מענין היה לשאול את הגר אחרי הכל האם היה כדאי. לדעתי היתה אומרת – מזל שאלהים אמר לאברהם –"שמע בקולה" – זאת המתנה הכי גדולה ששרה יכלה לתת לי ולבני. מודעות חדשה בצל אלהים. זאת אנו קוראים בראש השנה – שנבין שהדין האלהי הינו בעל פרספקטיבה אחרת לגמרי.
ביום השני של ראש השנה אנו קוראים על עקידת יצחק – שוב הדיין האלוהי השתגע. הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט? אבל – אברהם היה צריך רק לבחור בבצוע הצו, היה צריך לעבור חוויה אמיתית של ביטול הגשמיות שלו – להיות יותר נשמה מנפש, יותר מחובר דרך נשמתו למקורה, מאשר אבא בשר ודם של בן בשר ודם. לפעול מתוך מודעות אמיתית של "יהוה נתן ויהוה לקח...". את הבן הזה קבל באורח פלא, מקור הפלא (יוצר האדם והעולם) דורש הכרה מלאה בפלא/בו.
דבר חשוב – החוק האלהי קיים גם בדברים הטובים שגורמים לנו אושר שמחה וסיפוק אלא ששם אין על מה לבוא בטענות. להפך, יש להלל ולשבח את הדיין שנתן לנו אל הטוב.
אין ברצוני לכתוב יותר על נסיון העקידה של אברהם אלא רק להתיחס באמצעותו אל מהות המשפט ומידת הדין של הקב"ה. שוב מראה לנו ספור זה שהקב"ה אינו דיין שיש לו רק מה שעיניו רואות. הוא דיין שאין לו כלל עיניים אבל יש לו נשמה ענקית.
נשמה ענקית שממנה יש לנו נשימה להחיות אותנו, ויש לנו פעימת-לב להפעים אותנו במשמעות החיים.
אשרי המאמין התמים (וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם...הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים. בראשית י"ז) שלמרות הסבל שהוא מנת חלקנו בעולם הזה יודע שהדין (64) קשה ככל שיהיה הוא בעצם דודי לי(64) כדי שיהייה במקום חדש וטוב יותר בחייו.
הַרָבָּה מירה רז
