יש מי שקוראים בתנ"ך כאילו הם קוראים עיתון. מ'זתומרת?
ז'תומרת שאם אני קוראת למשל על שמואל ושאול אני מיד עושה אקטואליזציה והם מיצגים את הרמטכ"ל (שאול) ואת הרב הראשי (שמואל) והנה יש לנו קונפליקט עכשווי לתפארת בין דת ומדינה.
באקטואליזציה אני כאילו קוראת בעיתון ידיעה על מצב שבו גבר מנצל את אשתו בצורה מחפירה כדי להבנות ממנה או להציל את עצמו.
קריאה כזאת בתנ"ך או לימוד כזה של סיפורי התנ"ך הוא בעיני הפיספוס הכי גדול שיכול להיות אם אנו אכן רוצים ללמוד משהו חדש למען תיקון עולם. אם אנחנו אכן רוצים ללמוד משהו חדש על עצמנו כדי שנהייה בני אדם טובים יותר בכל תחומי החיים.
כי הרי ממה נפשך – האם לפני שקראנו על אברם ושרי והירידה מצריימה בגלל הרעב הכבד לא ידענו שאין זה ראוי להתנהג בצורה כזאת? שאסור לנצל ואסור לשקר ואסור להפקיר לסבל וכו' וכו'. האם בשביל זה אנחנו צריכים את הסיפור הזה?
ואצל שאול ושמואל – האם לא היה ברור לנו מלחתחילה שהמצביא הוא האיש להחליט החלטות שקשורות במלחמה ושהכהן או הנביא יתעסק בעיניניו. האם זה לא ברור גם בלי הסיפור הזה?
יוצא, שבלימוד כזה נשארנו כשהיינו לפני התועדותנו אל טקסט התנ"ך וגם לאחריו. יתכן שאפילו קצת התחזקנו במוסריותנו שהרי אנו מותחים ביקורת על גיבורי התנ"ך, מרגישים קצת יותר טובים מהם, מזדהים עם הנרדפים מגנים את הרודפים – יחי אנחנו.
ישנה קריאה אחרת, ישנו לימוד אחר שספר הזוהר מגדירו כך:
"...הטיפשים שבעולם אינם מסתכלים אלא בלבוש ההוא, שהוא סִפּוּר התורה ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שיש תחת לבוש ההוא. אלו שיודעים יותר, אינם מסתכלים בלבוש, אלא בגוף שהוא תחת הלבוש ההוא. החכמים, עבדי המלך העליון, אותם שעמדו בהר סיני, אינם מסתכלים אלא בנשמה (שבתורה), שהוא עיקר הכל, תורה ממש. ולעתיד לבא, עתידים להסתכל בנשמה של נשמה שבתורה…אוי לאלו הרשעים האומרים שהתורה אינה יותר מסִפּוּר בלבד, והם מסתכלים בלבוש ולא יותר, אשרי הם הצדיקים המסתכלים בתורה כראוי, יין אינו יושב אלא בכד, כך התורה אינה יושבת אלא בלבוש זה. ועל כן לא צריכים להסתכל אלא במה שיש תחת הלבוש. ועל כן כל אלו הדברים וכל אלו הספורים הם לבושים".
(הזוהר, פרשת בהעלותך. מאמר 'פסח במועדו ופסח שני'. בסוגריים – פירוש 'הסולם').
ספר התנ"ך, ובמיוחד חלק התורה שבו שהוא הבסיס לכל, מוסיף גורם אחד קבוע ובלתי משתנה לכל סיפור והוא האלהים.
בעיתון אלהים לא קיים. יש רק את הנפשות הפועלות בעולם הגלוי. אם ברצוננו לרדת לעומקו של המסר העולה מסיפורי התורה אנו חייבים להתעמק במשמעותו של גורם זה. מנסיוני כי רב ראיתי כיצד אנשים פשוט מתעלמים מגורם זה. במקרה הטוב הם הופכים אותו למצפון הטוב של האדם, במקרה הרע הוא מייצג את חוסר המצפון של האדם, אבל תמיד הוא חלק מן העולם האנושי, הטבעי, הגלוי. אבל אנחנו הרי קוראים בספר שמתחיל במילים:
מהי המשמעות של מילים אלו, וכיצד הן קשורות לכל מה שנכתב אחרייהן לא אוכל להרחיב כאן, אבל זהו מה שספר הזוהר מגדיר הנשמה שבתורה שהיא עיקר הכל, או "מה שיש מתחת לַלְבוּש" .
מצב קיצוני – החלטה קיצונית
הרקע לסיפור הירידה מצרימה הוא רעב כבד בארץ. במילים אחרות – אם נשארים בארץ- מתים!
גם אברהם וגם שרה וכל בני ביתם.
כשאברם אומר/מבקש משרה: "אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ--לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ"הוא יודע כמוה, שאם יֵדעו המצרים שהאשה יפת התואר הזו היא אשת איש, לא יוכלו "להחרימה" אל פרעה (שכך היה הסידור החברתי, המלך/האל היה רשאי לקחת כל אשה שחשק בה, אבל בשום פנים ואופן לא אשה נשואה) ואז יהפכו אותה לאלמנה ע"י הריגת אברם והיא תהייה "כשרה" לפרעה.
תגובתה של שרה לא מוזכרת כלל בתורה. האם התנגדה, האם הסכימה?
הטקסט שותק בענין זה, ושתי האפשרויות קיימות באותה מידה של סבירות.
אני נוטה לחשוב, לאור מקרים רבים בתקופת השואה למשל, כאשר היתה שאלה של חיים ומוות לקרובים אהובים ונשים בגופן ניסו למנוע את רוע הגזרה, ששרה דווקא כן הסכימה.
במצבים קיצוניים של חיים ומוות אשה תהייה מוכנה לשלם את המחיר הזה כדי להציל ממוות את יקיריה. (פליטת-שואה בקהילתי סיפרה לי שהיא ואחותה הגדולה, שהיתה נשואה ובעלה נלקח למחנה עבודה, הסתובבו בדרכים באירופה רעבות וסובלות מקור והיה מקרה שגוי כפרי הכניסם לביתו למספר ימים וסיפק להם אוכל ומחסה אבל היה ברור שאחותה תקיים עימו יחסי-מין, וכך היה).
אני מאמינה שאברם ושרה קבלו עליהם פתרון זה כי הוא היה הטוב ביותר בנסיבות הקיימות של העולם הגלוי, אבל כיון שנוכחות האל קיימת בחייו של אברם (לטעמי גם בחיי שרה כאשתו למרות שפשט הכתוב שותק ) באופן טבעי עוד מקודם (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ... וַיֵּרָא יְהוָה, אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת; וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו. )– וכאמור לעיל יש להתעמק במשמעות הדבר ולא כאן המקום לעשות זאת - הרי שבתודעתו גם 'אלהים' היה חלק בקבלת ההחלטה. בל נשכח שאברם יודע שהוא נמצא בעולם הזה בשליחות של יהוה שאמר לו בתחילת פרשתנו: "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. ב וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. ". הוא יודע שהוא חלק ממשהו הרבה יותר גדול ממנו שמלווה אותו בהגשמת יעודו בעולם הזה, ולכן בקשתו/אמירתו זו שהיא בבחינת"מעשה אבות סימן לבנים" אומרת לנו שבמצב קיצוני של חיים ומוות על האדם לעשות את המקסימום שביכולתו כדי להצליח/להנצל ובנוסף להתפלל שהגורם הנסתר, העל טבעי "אדון הנפלאות" המתַזמֵן תיזמונים באופן נפלא גם הוא "נמצא בשטח" ובמקרה זה, יעזור שפרעה לא יצליח להתקרב אל שרה.
הרמב"ן בא גם הוא עם המחשבה האמונית הזו אך מגנה את ההערמה במילים קשות :
"ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה, שהביא אשתו הַצַדֶּקֶת במיכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל...".
הוא טוען שאמונתו הגדולה של אברם היתה צריכה להתבטא בכך שלא היה מבקש: "אִמְרִי-נָא, אֲחֹתִי אָתְּ--לְמַעַן יִיטַב-לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" שיש בה כוונה להפקירהּ לפרעה, אלא היה אומר את האמת , שהיא אשתו, ו"אדון הנפלאות" כבר יעזור.
כיון שלא כך נהג אברם ניראה לי שנכון להבין שהוא ידע שאין לו סיכוי לשרוד אם הוא יאמר את האמת, והעדיף לנקוט בצעד נוסף של ההערמה ולאחריה האמונה. האם צדק?
כך או כך, אין ויכוח שהנפשות הפועלות בסיפור הן: אברם, שרי אשתו, פרעה מלך מצרים ואלהים!
ואמנם המדקדקים בכתוב מצדיקים את החלטת אברם (בניגוד לדעת הרמב"ן) בהפנותם את תשומת לב הקורא לכתוב: "וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה, בֵּית פַּרְעֹה.... וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת-פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים, וְאֶת-בֵּיתוֹ, עַל-דְּבַר שָׂרַי, אֵשֶׁת אַבְרָם." לא כתוב שנלקחה אל פרעה אישית אלא אל ביתו, אולי הושמה בהרמונו, ואז באו הנגעים, סימן שלא קרה עוד דבר ביניהם והתרחש הפלא.
אברם עשה כמיטב יכולתו האנושית, הלך על פי העקרון ש"אין סומכין על הנס" ומכאן השם יעזור.
כך או כך, כבר בסיפור זה ישנו ניצן העימות בין פרעה ליהוה ששיאו ביציאת מצרים. פרעה רוצה שליטה מוחלטת בחומר ויהוה שם לו גבולות, נגעים, שלא מאפשרים לו להשיג את מבוקשו.
גם על יעקב אבינו, אומר רש"י, שלפני פגישתו הצפויה עם עשיו "התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה"
בעל ה"שפת אמת" מוסיף על כך בהסתמכו על הפסוק מספר דברים (ו 5):
הספור על ירידת אברם ושרי מצרימה בגלל הרעב הוא סיפור שבא ללמדנו שהאמונה והתפילה הם גורם משמעותי בהתמודדות האדם עם מצבים בחייו – ובוודאי במצבים קשים וקיצוניים.
אין הכוונה לתפילה שיש בה רק מימד פסיכולוגי, אוטוסוגסטי שגם לו יש משמעות, אלא תפילה שנשמעת אצל "מי שאמר והיה העולם" שיש לו יכולת לברוא מצבים חדשים כאשר ניראה שאין שום סיכוי למשהו חדש וטוב יותר. האם יש מי מאיתנו שלא חווה, ולו רק פעם אחת, נס כזה?
בקריאת התורה כקריאת עתון מתאייד כל המסר הזה כלא היה.
התורה ניתנה ללומדיה רק בשביל המסר הזה "ואידך זיל גְמוֹר" (והשאר לך ולמד).
