שתי תיבות שתי הצלות משמעותיות ביותר לעתיד העולם, מדוע? כיון שהן היו לצורך גאולה.
פה המקום להסביר בקצרה מהו ההבדל בין הצלה לבין גאולה.
לפי מילון אבן שושן, הצלה היא חילוץ מסכנה, ישועה, פליטה, ואילו גאולה היא שחרור, פדות, חידוש והחייאה. כמו כן 'ניצַל' הוא נמלט, נחלץ מאויב או מצרה, ואילו 'נגאל' הוא מי שׁהוצַא לחופשי, שוחרר.
תיבת נח חצצה בין העולם הישן שנמחה לבין העולם החדש שעתיד להיוולד כשייצאו מן התיבה כל החוסים בה. בעולם הישן היתה השחתת מידות גורפת, "מלאה הארץ חמס", אין דין ואין דיין, כל דְאַלִים גְבַר ואין לאדם כל מודעות שהוא חי בעולם שנברא "סוף מעשה במחשבה תחילה". לוּ הבין זאת היה יודע שתכנית הבריאה כוללת לא רק את חוקי הטבע אלא גם את חוקי המוסר. לא רק את הניגודים בעולם הטבע אלא גם את היכולת והחובה לאחדם.
ההצלה באמצעות התיבה לא היתה רק כדי להציל פיסית מסכנת המבול אלא היא נועדה לאפשר את הגאולה מהפחד מפני החמס שמשל בכיפה, לאפשר עולם חדש של מוסר. לאפשר בחירה בטוב בלי לפחד מפעולותיו הנגדיות של הרע, שנלחם על קיומו.
חיבור מחדש אל יהוה הוא ההויה של העולם שניתן לאדם, הויה של גן עדן, הויה של שבת-שלום-ומנוחה.
ואכן, קיים מושג "שבע מצוות של בני נח". אלו הן שבע המצוות המוטלות על כל בני האדם ולא רק על ישראל. בתלמוד (מסכת סנהדרין נ"ו ע"א) נאמר: "תנו רבנן, שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגֶזֶל , ואֶבֶר מן החי "
הרמב"ם (בהלכות מלכים פ"ט ה"א) אומר: "על ששה נצטווה אדם הראשון...הוסיף לנח 'אֶבֶר מן החי' כי רק אז, כשיצאו מן התיבה, הותר לאכול בשר.
ד"ר יוסף שכטר כותב בספרו "לקסיקון אוצר התלמוד":
"שבע מצוות אלו הן הדרישות היסודיות שתורת ישראל דורשת מאת כל הנברא בצלם אלהים. האדם באשר הוא אדם חייב במצוות אלה.ואם אינו מקיימן אינו בגדר אדם.
עבודה זרה – אסור לעבוד לכוחות הטבע ולפֶּסֶל, לאדם ולבעלי חיים ולדומם.
ברכת השם – אסור לקלל (לחרף) את שם ה'.
שפיכת דמים – אסור לרצוח אדם, כי נפש האדם היא ערך אלהי ואינה ערך משקי- כלכלי או מדיני.
גילוי עריות – אסור לחלל את היחס שבין איש לאשה והמחללו מתרחק על ידי כך מה'.
גֶזֶל ודינים – השלטת חוק ומשפט בחברה האנושית
אֶבֶר מן החי – איסור אכילת בשר שנפשו, היינו דמו, עדיין בו."
איסור זה קשור גם לעובדה שהיו חותכים אבר או חתיכת בשר מבעל חיים בעודו בחיים, כשהנפש=ההדם היא עם הבשר וגם נגרם צער רב לבהמה.
כך גם התיבה של משה. היא הצילה אותו ממוות אבל בכך נוצרה האפשרות לגדל מנהיג מן העבדים בארמון המשעבד כדי שיוכל להצילם ממנו ולהביאם להר סיני שם יקבלו כלי של מודעות - חוויה פורצת תודעה - מעמד הר-סיני שיגאל אותם גאולה שלמה. כלומר – לא רק יצאו ממצרים פיסית אלא גם הוציאו את מצרים מתוכם. שמעו בקול דממה פנימית דקה את המילים "אנכי יהוה אלהיך..." שמבטלת כל פרעה אפשרי. המהפכות הגדולות בעולם שסחפו בני אדם בהמוניהם, שלא יראו משליטים רבי כח, באו ממקום פנימי זה.
התיבה היא סוג של רחם, ממנה נולד עולם חדש.עולמו של נח ועולמו של משה
הראשון מייצג יותר את ההצלה הפיסית ואת ההזדמנות החדשה ליצירת עולם טוב. את ההזדמנות לתיקון עולם.
השני יוצא מן התיבה לחיים חדשים בבית פרעה, משם יצא אל אחיו כנסיך מצרי, יברח למדבר כפליט ללא זהות ברורה ובמעמד הסנה תוטל עליו השליחות שהיא למעשה יעודו – הוא המושה – מבית עבדים של החומר, של הנפש חיה, אל החופש המופלא של נשמת-החיים, אותו ניצוץ אלוהי שרק מזיוו אפשר לגרש את החושך של עולם שגורלו נגזר.
העולם שנכחד במבול, לא היתה לו זכות קיום. וכשאין לאדם רצון (ולכן גם יכולת) לשנות ולהשתנות, בא המבול שנותן הזדמנות חדשה.
אבל בתורה בפרשתנו, ישנה הבטחה שהזדמנות כזו, שקשורה בחורבן טוטאלי היא חד פעמית, מעתה והלאה תזדקק האנושות למשה שלה. כל אחד באופן אישי וכל חברה ואומה, בעזרת המשה שלה יקבלו הזדמנות לתקן את העולם.
